פתח הבית חלק א קלה

שומע ומשמיע הייני כונה לתקוע ניחא וק"ל. ולענין מצוה דרבנן אם צ"כ עי' באו"ח סי' ס' בש"ע ומג"א ועי' בב"ח הנ"ל ע"ש

סה) בד"ה אתי מרור דרבנן וכו' לכאורה נהי דבטל מ"מ צריך דוקא רוב ודעתי אי"ה בל"נ להאריך קצת בזה כשאזכה

סו) בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך וכו' עי' מהרש"א שהקשה מנ"ל הא דילמא להלל אף דיעבד מעכב ע"ש. וקצת נ"ל דצריך להבין לפי דברי התוס' א"כ קשה לחכמים דסברי מצות מבטלות וכו' ושאני הכא דגלי קרא דשרי לכרוך א"כ מאי קאמרי יכול לא יצא וכו' ת"ל יאכלוהו וכו' ת"ל בלא"ה מהיכי תיתי נימא דבעי דוקא כריכה כיון דקרא צריך להתיר כריכה. וע"כ צ"ל דס"ס כיון דכתיב על מצות וכו' הוי ס"ד דבעי דוקא כריכה מכח גזה"כ לכך כתיב יאכלוהו וגו' ומעתה אם נאמר דהלל לא דריש כלל הך יאכלוהו א"כ מנ"ל לש"ס דהלל סבר מצות אין מבטלות דילמא לעולם מבטלות ושאני הכא דהוי גזה"כ ואי משום סברת תוס' דדילמא קרא לא אתי רק לגלות דשרי ע"י כריכה אבל לא דצריך כריכה ז"א כמו שהוכחנו מרבנן כנ"ל א"ו דסבר הש"ס לסברא פשיטא דליכא מאן דפליג על הך דרשא יאכלוהו וכיון דאיכא תרי קראי חד לכריכה וחד לזה בפני עצמו וחד לזה בפנ"ע וא"כ לרבנן דסברי בעלמא מבטלות וכו' י"ל ממילא דקרא אתי רק להתיר כריכה אבל להלל דסבר בעלמא מצות אין מבטלות וכו' ממילא ע"כ קרא אתי להצריך לכתחילה כריכה דאל"כ לא לכתוב לא ה' ולא וי"ו והבן

סז) קצת צריך להבין לפי' תוס' מה הוכיח הש"ס כלל להלל דצריך דוקא כריכה דילמא לעולם לא בעי ואי משום דל"ל קרא הרי צריך קרא ללמד בזמן דאיכא פסח איכא מרור אבל לא לדורות. ואפשר לומר דמ"מ קשה ל"ל על מצות נהי דמרורים צריך ללמד דוקא בזמן דאיכא פסח אבל מצה דאהדרי' קרא מבערב וגו' כמבואר (דף קכ) א"כ ל"ל ודוחק וק"ל. אך עדיין קשה לר' אחא בר יעקב לקמן (קכ) דסובר אף מנה דרבנן א"כ הרי צריך קרא. ע"כ הי' נראה לומר דאף אי לא הוי כתיב על וגו' רק מצות ומרורים הוי ידעינן דבעי דוקא בזמן דאיכא פסח ומדכתיב על אתי לאורייי לענין כריכה וצ"ע בכ"ז וק"ל. ועי' רמב"ן במלחמות שפי' ג"כ כתוס' דהנך חכמים הם דפליגי על הלל רק דעיקר קו' רב אשי דסובר דאף חכמים מודי דמצות אין מבטלות רק פליגי הכא לענין כריכה לרבנן לא בעי כריכה לכתחילה ולהלל בעי ע"ש. ולדידי' צ"ל דיאכלוהו לא הוי דרשא ועי' בזה ועי' בתשו' שער אפרים סי' נ"ג נ"ד שפילפל ג"כ בזה וצידד שם לומר דאף לפי' רשב"ם שלש מחלוקת בדבר ודוחק. גם מ"ש בישוב הרמב"ם יש פלפל ע"ש

סח) עי' בס' [מעיין חכמה] שחיבר הגאון אבד"ק המבורג על מנין המצות שהקשה מדוע הביא הש"ס על מצות ומרורים דכתיב בפ"ש ולא אייתי דרשא דכתיב בפ"ר ושם כתיב ומצות על מרורים יאכלוהו וגו' ע"ש. ועי' רמב"ם פ"ו מה' חו"מ שפוסק שם בזמן המקדש הי' אוכל מצה ומרור בכריכה ומברך על אכילת מצות ומרורים ואם אכל כל אחת בפני עצמה מברך על כ"א בפ"ע והראב"ד כ' אין זה הסדר נכון והמ"מ כ' א"י כונתו ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי י"ל הראב"ד הוקשה לו שתי קושיות חדא דאמאי לא כרך ג"כ פסח בזמן שהמקדש קיים וגם אמאי לא הי' מצריך לכתחילה לשתיהן יחד כריכה ואח"כ כ"א בפ"ע כמו בזה"ז ע"ש. ובאמת קו' שני' אין קשה כ"כ דודאי מה שהקשה דהי' לו לעשות כריכה וגם כ"א בפ"ע וכו' לכאורה אם הרמב"ם סובר כפי' תוס' א"כ גם לרבנן לא הי' בעי רק כריכה וזמן הזה שאני דמרור דרבנן מבטל וק"ל. אך עכ"פ קשה דמשמע מדברי הרמב"ם דאף לכתחילה אם רוצה יכול לאכול כ"א בפ"ע. אך זה י"ל דכונת הרמב"ם דאם בירך על כ"א בפ"ע מברך על כ"א דבדיעבד אף להלל יוצא וק"ל. וזה מרומז בתי' הלח"מ אך קצת באופן אחר ע"ש. ועי' בתשו' שער אפרים סי' נ"ג נ"ד שפי' הרמב"ם ואין מוכרח ע"ש

סט) וקצת נבאר בהשייך לזה בזבחים (עח.) אמר ר"ל הפיגול וכו' עד סוף הענין הנה יש לדקדק מאי דקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאו' וכו' וקשה הרי טעמו וממשו לכ"ע דאו'. אך עי' היטיב בזה ברא"ש בחולין בסוגיא דטעם כעיקר ובע"ז וברשב"א בחולין ובתה"א ושעה"מ פ"א מה' חו"מ ופר"ח או"ח רס"י מ"ב שם תראה כי לדעת רש"י דבר שנימוח מיקרי רק טעמו. ולפ"ז ממשו הוי דוקא דבר שהוא בעין ממש ע"ש. גם יש מקום לומר דאף ממשו ממש בטל ברוב אם טעם כעיקר לאו דאו' והא דאמר ר' יוחנן בע"ז שם טעמו וממשו לוקין היינו בניכר האיסור והוי כזית בכא"פ ובזה משמע שלא הסכימו רוב ראשונים אלא לעולם בממשו ממש הוי ודאי דאו' אם איכא כזית בכא"פ אף אם אינו ניכר ע"ש היטיב מה שיש לפלפל בענין התראה כ' בחי' למכות בסוגיא דקרחה הרבה. גם בענין גופין מוחלקין ע"ש היטיב]

ע) (שם) בזבחים בתוס' ד"ה מתיב רבא וכו' תימא דלא מקשה מכל התורה וכו' צ"ע קצת דודאי לכ"ע עכ"פ אין ברור אם לוקין על טעם כעיקר וכן באמת דעת רש"י ורמב"ם ועי' לקמן (עט.) תוס' ד"ה אמר רבנן וכו' ואכ"מ וכתבתי רק לזכרון

עא) (שם) בגמ' מתיב רבא וכו' עי' רא"ש בחולין שם שכ' להקשות על רש"י שסובר טעם כעיקר לאו דאו' א"כ איך יוצא יי"ח בפסח וכו' ויש דוחין דשם הוי ממשו ודחה זה דהרי אם נפל חלב תוך רוטב ג"כ נתרבה הרוטב ואפ"ה כ' רש"י דהוי טעמו ע"ש. ועי' יש"ש שדחה זה דשאני התם שנשתנה ע"ש. וצריך לדעת אם נאמר כן דהכא עדיף דהוי ממשו א"כ לכאורה בהך דפיגול ונותר ודאי מיקרי ג"כ ממשו וא"כ אמאי קאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו'. וצ"ל הפי' באמת כן דהוי ס"ד להוכיח דאף טעמו וממשו בטל ברוב דלא כנראה מתוס' דהפי' הוא טעם סתמא. או אפשר דגם כונת תוס' כן ולהכי מקשו בפשיטות דהא קיימ"ל טעם כעיקר וכו' היינו טעמו וממשו וצ"ע בזה וק"ל

עב) הנה צריך ביאור קצת לפי הנ"ל דמשמע מרוב הפוסקים דטעמו וממשו לכ"ע הוי דאו' ומנ"ל הא למ"ד דטע"כ לאו דאו' ולא ילפינן מגיעולי מדין ומשרת א"כ מנ"ל דממשו הוי דאו' הרי בכל התירה בטל ברוב ומנ"ל דטעמו וממשו גרע. אך במ"א כ' קצת דיראה דזה הוא הל"מ כזית בכא"פ דאו' אף ע"י תערובת ומש"ה אמרינן ג"כ פחות מכדי אכ"פ הוי עכ"פ כמו ח"ש דאסר מה"ת אבל טעם בעלמא לא א"כ ניחא. ובחי' ליבמות הארכנו בזה. וקצת צריך לבאר אם נאמר כדעת הסוברים דאף דבר הנימוח מיקרי ג"כ ממשו א"כ קשה החילוק בין טעמו דהרי כ' הרא"ש ליישב לדעת רש"י דסבר טע"כ ל"ד מהא דהטמאים לאסור צירן וכו' דשם איירי שהציר בעיני' אבל בשנתערב בטל ע"ש א"כ לכאורה אם נפל הציר בעין ונקפה ואח"כ נתערב ונימוח א"כ היי כמו ממשו א"כ מה לי אם בא הטעם מיד לתוך התערובת או אם הי' תחילה בפ"ע ואח"כ נתערב וצ"ע קצת: