פתח הבית חלק א קלד

נד) עוד חוזר אני על ראשונות דיש ליישב דעת רשב"ם כפי שכ' לעיל הא דקאמר הש"ס הטעם דילמא אתי לאמנועי היינו לפי מ"ש תוס' במתני' דהא דתני ערבי פסחים משום פסח שני א"כ קשה שפיר בפ"ש הרי יכול לאכול חמץ ונראה דגם מצה יכול לאכול וע"ז לא אמרי כל האוכל וכו' א"ו הטעם משום דילמא וכו' וניחא. וא"ל לפ"ז אף אי איירי במנחה קטנה י"ל לעולם דמ"ע אשור לאכול משים כל האוכל וכו' וא' ישים קו' תוס' דמתני' דת"ל קודם מנחה ג"כ מה יאכל הרי לפ"ז י"ל דס"ס בפ"ש יכול לאכול תחילה מה שירצה דז"א דעכ"פ לשון סמוך למנחה גבי פסח ראשון לא שייך דהרי גם קודם מנחה לא יכול לאכול וק"ל

ודע דהרמב"ם לא כ' כלל דבפסח שני לא יאכל סמוך למנחה וע"כ סובר כאידך תי' שתי' ריש פרקין וק"ל

נה) בד"ה כולהי נמי וכו' ואם שכח וכו' עי' ברא"ש שכ' דאם שתה בלא הסיבה כיון ששתה שלא כתיקנן לא הוי ממנין הכוסות ויחזור וישתה ע"ש. ולכאורה הרי נסתפקו התוס' רק הואיל ומספיקא בעי הסיבה ושמא הלכה דא"צ הסיבה והוי כתקנו ואם יחזור וישתה הוי מוסיף. וצ"ל דמ"מ כיון דס"ס משום דמספקא לן צריכי כולהו הסיבה מש"ה הדר הוי שלא כתקנו וק"ל

נו) (ע"ב) בד"ה שאף הן היו וכו' מה שהקשו תוס' מסוכה לכאורה הרי מיעטה תורה בפירוש מהאזרח או מהלכה ואם כונת תוס' דמאי פריך הש"ס בפ"ב דסוכה האזרח ל"ל ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג וכו' דמאי פריך הא אי לאו מיעוטא הוו ס"ד לחייב משום שאף הן היו וכו' זה דוחק גם לא אזיל שפיר מה שתי'. ואם כונת תוס' דכל עיקר אף הן וכו' הוי דרבנן זה לא נתבאר בתי'. לכך נראה דודאי הוי סברי תוס' לסברא פשוטה דאף הן וכו' הוי רק סברא דרבנן ולכך הי' קשה להו בסוכה אמאי לא תקנו חכמים שיתחייבו נשים משום שאף הן וכו' כמו שתקנו בהנך לכך תי' דמצוה דאו' הניחו אדינא וק"ל ולפ"ז ע"כ סברי תוס' דאף במה שמפורש בתורה יש כח ביד חכמים לתקן. ועי' ט"ז ויו"ד סי' קי"ז) ע"ש [אחר למדי ענינים אלו מצאתי תוך כתבי הגאון א"א ז"ל שכ' קצת רישומי דברים על פ' ערבי פסחים והרגיש בהרבה דברים ע"ש]

נז) דף קט ע"ב בפסקא לא יפחתו לו מארבע כוסות וכו' עי' רי"ף ורז"ה. והרמב"ן השיב על הרז"ה דעיקר טעמו של הרי"ף משום דכל מצוה שהיא חובה עליו הוי כנמלך וצריך ברכה אחרת משא"כ תפילה שיכול להתפלל אחר אכילה וכו' ע"ש. וצריך להבין קצת סוף דברי הר"ן מה שסיים והכי מוכח בברכות דבש"א אומרים מברך על היין ואח"כ מזון וכו'. הנה לכאורה יראה כונתו דלב"ש ע"כ יברך בפה"ג ולא ישתה לס"ד שם בברכות ויברך בהמ"ז ואח"כ ישתה א"כ מוכח דכיון שדעתו על כוס זה הוי כמו יין קידוש או הבדלה שאין ברכת קידוש או הבדלה הפסק בין ברכת היין לשתי' ע"ש. אך זה א"א דהרי אף לס"ד שם הי' סבר דטעים לי' בידי' ע"ש. וצ"ל א הרמב"ן רק להביא ראי' דבהמ"ז לא הוי סילוק רק מאכילה ולא משתי' דאל"כ לא הי' ראוי לברך בפה"ג ולטעום אף בידי' כיון שכונתו מיד לברך בהמ"ז והוי כמו הב לן וניברך. וצ"ל לפ"ז דסבר הרמב"ן כיון שאמר הב לן וניברך אסור לשתות אף בברכה. ועי' לעיל (קא:) תוס' ד"ה כשהן יוצאין וכו' ע"ש. גם צריך להבין לדעת הרמב"ן דאין הטעם בבהמ"ז משום סילוק רק משום הפסק למצוה אחרת. א"כ אמאי לא תקנו באמר בבהמ"ז לברך תחילה בפה"ג כמו בשאר מצות כמו שהקשו תוס' לעיל (קב:) ד"ה יקנ"ה וכו'. ומה שתי' דהוי סילוק לא שייך לדעת הרמב"ן וק"ל וצ"ע בכ"ז. גם קשה באמת על הש"ס דברכות פ' א"ד הנ"ל דפריך התם לס"ד על ב"ש הא המברך צריך שיטעום וכו'. ומאי פריך דילמא באמת סבר ב"ש שיברך בפה"ג על כוס בהמ"ז ויברך בהמ"ז ואח"כ ישתה בלא ברכה וק"ל

נח) דף קיא ע"ב מחד בתמוז עד י"ז וכו'. עי' בש"ע או"ח (סי' קנ"א סעיף י"ח) שכ' מי"ז עד ר"ח אב ע"ש

נט) דף קיד ע"ב בתוס' ד"ה זאת אומרת וכו' מה דצריך להבין ת"ל מאי הוכיח ר"ל הרי אף אם א"צ כונה מ"מ אם מתכוין בפי' לא לצאת מהני ועי' בזה בט"ז (סי' ל"ד ס"ק ב') ועי' מג"א וסי' תפ"ט ס"ק זיין) ועי' (סי' תרנ"א ס"ק ה') בטו"ז שם הביא לשון תוס' בסוכה דאם מכוין בפירוש שלא לצאת ודאי לא יצא ע"ש ומה דק מהא דעירובין ר"פ המוצא תפילין דפליגי אי עבר על בל תוסיף ת"ל יכוין בפי שלא לצאת. ועי' טורי אבן פ"ג דר"ה שפלפל בזה והקשה מכמה סוגיות דמשמע דלמ"ד מצות א"ל כונה אם מכוין בפי' שלא לצאת ג"כ לא מהני ע"ש

ס) בד"ה אכלן דמאי וכו' מה דקשה טובא בדברי תוס' הרי הך דמצה של טבל דאין יוצא משום דאינו בבל תאכל חמץ רק משום ב"ת טב אתי דוקא כמ"ד אין איסור חע"א אף בכולל אבל אנן קיימ"ל דחל בכולל. כבר הארכתי בזה בחי' לעיל (לה:) ואין להאריך פה

סא) בד"ה אחד זכר וכו' גם בזה הארכתי במ"א בחי' למס' זו

סב) (שם) בגמ' לית דחש וכו' עי' צל"ח שהקשה דילמא עביד לה במי פירות ע"ש

סג) דף קטו ע"א בתוס' ד"ה מתקיף לה וכו' מה דצריך להבין מה שהעלו תוס' דלר"ח דסבר מצות צריכות כונה רק אפ"ה אין ראוי אחר שמילא כריסו אף בלא כונה לברך אח"כ לכך מברך תחילה בפה"א ולאכול מרור. וקשה א"כ כיון שבירך על אכילת מרור א"כ מכוין לצאת וא"כ הדר הי' לי' להדר אחר ירקות כיון דס"ס עושה המניה שלא כתיקנה שאוכל מרור קודם מצה וטפי הי' לו להדר אחר ירקות עי' היטיב תוס' לעיל ד"ה זאת אומרת וכו'. ואם נאמר כונת תוס' דמ"מ אין מכוין לצאת ואפ"ה מברך מיד על א"מ ומהני לאכילת מרור השני וזה צ"ע קצת דא"כ מאי ראי' מייתי תוס' מתקיעות דמיושב וכו' דשם מתחיל המצוה משא"כ כאן דבלא כונה אין מתחיל המצוה כלל וצ"ע. וקצת הי' משמע מלשון תוס' דנהי שמכוין מיד מ"מ כיון שאוכל רק מעט בטיבול ראשון לא יצא ועיקר המצוה אח"כ אך א"כ קשה אף אם אן צ"כ מ"מ הרי אין אוכל רק מעט לכנ"ל דתוס' סברי דפחות מכזית סגי טיבול ראשון וצ"ע. ועי' ברמב"ן במלחמות שסובר באמת לדעת הרי"ף שפוסק ג"כ כתוס' דמצות צ"כ מ"מ כ' למאי דמסיק ר"ח דמברך מיד על א"מ ודאי נתכוין והוי עיקר המצוה בטיבול ראשון ומה שאמר ר"י מצוה להביא לפניו חזרת יכו' היינו רק אם אירע שאכל סתם אבל אם בירך על א"מ שנתכיין באמת מרור השני לא הוי מצוה רק משום הכירא ע"ש היטיב

סד) עי' ט"א בר"ה שם שהקשה על הא דסוכה (מב.) תוס' ד"ה אמר אביי שכ' ע"כ צ"ל דאינהו סברי מצות אצ"כ וכו' והא שם אזיל אליבא דר"י ור"י סבר הכא דבעי כונה וכן דר בדף כ"ח שם פסיק הש"ס ר"י אמר עד שיתכוין שומע ומשמיע. ע"ש. כבר הרגיש בזה מהך דהכא בב"ח או"ח סי' תע"ה ע"ש. ולפי מה שצידד הר"ן בר"ה שם די"ל הא דרמר עד שיתכוין