פתח הבית חלק א קל

מברייתא דאם הי' לו שתי כוסות הי' מבדיל תחילה ואמאי נימא ג"כ אפוקי יומא מאחרינן ובשלמא לפי פירושנו הנ"ל י"ל שפיר דוקא אם אומר שניהם על כוס אחד דשייכים אהדדי שייך שפיר זה דמאחרינן אבל על שני כוסות אין שייכים להדדי כלל אבל לפירש"י הנ"ל ק"ק וק"ל. אולם אין נ"מ כ"כ בזה דלפי מה שהסכימו תוס' ושאר ראשונים דאיירי שלא התחיל לאכול מבעוד יום רק שמתירין לו לאכול קודם שיבדיל משום כדי שיוכל לברך עם כוס א"כ בלא"ה שפיר דאם יש לו שני כוסות אסור לאכול קודם שיבדיל וק"ל

כ) (שם) בתוס' ד"ה ש"מ וכו' עי' היטיב לעיל (קב:) בתוס' ד"ה מניחו וכו' שפי' תחילה דאיירי שהתחיל בהיתר וע"ז הקשו א"כ מה מוכיח דטעם מבדיל. ועוד הקשו דל' הנכנס לא משמע כן ועי' ברא"ש ברכות פ' א"ד שהקשה עוד א"כ האיך דייק המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס כיון שהתחיל מבע"י י"ל עדיין לא התפלל כלל ע"ש. וזה י"ל קצת די"ל שכבר התפלל אחר פלג המנחה. אך זה דוחק דמ"מ אין זה מן הסתם וא"כ מאי מוכיח וגם עי' מג"א סי' רצ"ט שכ' אם התפלל שוב אסור לאכול קודם שיבדיל אף אם עדיין יום ע"ש. אך י"ל בלא"ה דהוכחת הש"ס אכתי אמאי צריך שיאמר שתי קדושות על כוס אחד יתפלל ויבדיל בתוך התפילה ושוב לא יצטרך כוס ועי' בזה

עוד קשה לי לכאורה לשיטה זו דלעיל דף (קב:) הנ"ל פריך ואין אומרים שתי קדושות על כוס אחד והרי בהמ"ז והבדלה וכו' ואמאי לא פריך מגופי' דהך ברייתא דתני ואם אין לו אלא כוס אחד וכו' דמוכח דאם הי' לו שתי כוסות הי' מבדיל תחילה ואמאי לא שתיהן על כוס אחד וע"כ משום דאין אומרים וכו' א"כ ע"כ מוכח דאין לו שאני. אך י"ל דהוי ס"ד ודאי דעכ"פ עצהי"ט לחלק מש"ה ודאי אין לו שאני אבל כיון שאמר דאסור לומר שתי וכו' הוי ס"ד דאף אין לו לא מהני וק"ל ולמאי דמסקו הפי' דרשאי לאכול תחילה אף כשלא התחיל ניחא בלא"ה שפיר דאם יש לו שני כוסות אסור לאכול קודם שיבדיל וק"ל

עוד קשה לי לשיטה זו מה דצריך להבין בפשטות הסוגיא כל הנך ש"מ דמוכיח מן הברייתא הרי ג"כ מוכח ממשנה דברכות דתנן שם בש"א נר ומזון יכו' ופי' רש"י שם באין לו אלא כוס אחד וכו' א"כ מוכח ג"כ כ"ז. ובשלמא למאי דמסקו י"ל ממתני' לא מוכח מידי די"ל לעולם בהמ"ז אין טעון כוס ושאני התם הואיל והתחיל מבע"י ופוסק כשחשכה א"כ כיון ששתי ברכות לפניו מיגו דבעי כוס להבדלה בעי נמי כוס לבהמ"ז כמ"ש הרשב"א בחי' שם לברכות משא"כ מברייתא מוכח שפיר דקתני הנכנס א"כ ע"כ אוכל בתחילה משחשכה וע"כ דמתירין לו כדי שיוכל לברך על הכוס א"כ ע"כ חיבה היא אבל לפי' הרר"נ דגם בברייתא מיירי שהתחיל מבע"י ואפ"ה מוכח א"כ גם ממתני' מוכח. עוד תי' הרשב"א שם דממתני' י"ל דאשמעינן רק שיכול לסדרם על בהמ"ז ואין בזה משום שתי קדושות וכו' דעכ"פ אף אם אין טעונה מ"מ מצוה איכא אבל מברייתא שמתירין לו לאכול קודם הבדלה משום זה מוכח שפיר. וגם זה לא שייך לתי' הרר"נ. אך י"ל דממתני' המ"ל דוקא ג' אבל יחיד א"צ כוס וברייתא דתני הנכנס מוכח אף יחיד וק"ל

עכ"פ יראה מדברי כל הפוסקים שפסקו כתי' ב' דתוס' דהכא איירי שהתחיל בלילה ומשום כדי שיהי' לו כוס לבהמ"ז התירו לו. ומה שהקשה המהרש"א דאכתי מה מוכיח הש"ס דטעם מבדיל דאין לו שאני לכאורה לפי מה שנראה מדברי תוס' שפי' לתי' הר"נ שלא אכל כלל בלילה א"כ י"ל דתוס' לא סברי כלל לחלק בין היתר או איסור לענין טעם מבדיל רק עיקר קו' לתי' הר"ן דהרי לא אכלו כלל בלילה ועי' ברבינו יונה בברכות פ' א"ד שם שכ' לדעת ר"נ שאכלו ג"כ בלילה משום דאתי כר' יוסי לענין דאם התחילו אין מפסיקין ואפ"ה הקשה דמאי דייק טעם מבדיל ופ' מש"ה שאוכל בלילה ואפ"ה מוכיח שפיר דסובר לחלק בין שהתחיל בהיתר או שמתירין לו עתה ע"ש

כח) בד"ה ש"מ המבדיל וכו' עי' מהרש"א. לכאורה הי' נ"ל לפרש כונת התוס' כיון דאיכא מאן דפליג אהך ברייתא לכך שאל הלכתא מאי וק"ל

כט) בד"ה ש"מ ברכה וכו' עי' מהרש"א שכ' דאם אין טעון כוס ביחיד לא קשה מהא דר"ג דאמר שבעת מינין טעון ברכה לאחריו דהרי אין מזמנין על הפירות ע"ש וצ"ע דהרי תוס' כ' להדיא בברכות (לז.) ד"ה נתן וכו' שלר"ג הואיל ומברכין בהמ"ז על ז' מינין כ"כ מזמנין ועי' מהרש"א שם וצ"ע

ל) (שם) בגמ' ש"מ בהמ"ז טעונה כוס וכו' עי' בעה"מ בברכות פ' א"ד שכ' דהלכה בהמ"ז טעונה כוס והוכיח זה ממתני' שם דתנן בא להם יין אחר המזון בש"א יין ואח"כ מזון ובה"א מזון ואח"כ יין א"כ מוכח דטעון כוס ע"ש ולא הוכיח כן מרישא דמתני' כנ"ל. יעי' במלחמות שם שכ' דכל הני רק למצוה מן המובחר דע"ז ודאי ליכא מאן דפליג דהרי אמרו כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים וגם מרישא דמתני' דתני בש"א נר מזין וכו' הייני ג"כ מצוה ע"ש. והנה לכאורה יראה דעכ"פ מהך ברייתא מוכח שפיר דהוי חוב דאל"כ לא הי' מתירין לו לאכול קודם הבדלה ע"ש

ועי' רמב"ם פכ"ט מה' שבת שכ' אם התחיל לאכול מבע"י גומר סעודתו ומברך בהמ"ז על הכום ואח"כ מבדיל עליו והיינו שסובר דעכ"פ מצוה לברך על הכום ועי' ראב"ד שם שכ' והוא שאין לו רק כוס אחד ועי' כ"מ שכ' דהרמב"ם סובר דאף ביש לו הרבה כוסות מ"מ בהמ"ז והבדלה חדא מילתא היא דבהמ"ז על העבר וכ"כ הבדלה ע"ש ובטוש"ע סי' רצ"ו. ולכאורה קשה אכתי הרי לעיל (קב:) מבואר דקאמר הש"ס אין לו שאני משמע אבל יש לו הוי שתי קדושות ואסור לאמרן על כוס אחד. אך י"ל דוקא בברייתא דהוי שאוכל עתה משחשיכה וא"כ קאי בהמ"ז על אכילה של חול והבדלה על שבת לכך הוי שני קדושות משא"כ הרמב"ם איירי שהתחיל מבע"י דהרי הוא פוסק בהמ"ז אין טעון כוס א"כ אין מתירין לו לאכול רק בהתחיל בהיתר וכה"ג הוי קדושה אחת וצ"ע בזה. ועי' ב"י או"ח רס"י קפ"ב שם כ' לדעת הרי"ף והרמב"ם הא דקאמר כאן ש"מ בהמ"ז טעונה כוס היינו למצוה מן המובחר ע"ש. א"כ לפ"ז אף משום מצוה מן המובחר מתירין לו לאכול קודם הבדלה א"כ קשה הי' לו לרמב"ם להביא הך דינא דמותר לאכול קודם הבדלה אם אין לו רק כוס אחד. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם כפי' הר"נ דהך ברייתא איירי ג"כ שהתחיל בהיתר אבל לא שיתירו לו לאכול אך א"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' הרי לעיל (קב:) קאמר הש"ס על הך אין לו שאני ומדוע פסק הרמב"ם אף ביש לו אומר שניהם על כוס אחד וגם א"כ הרי מוכח כל הסוגיא כאן דאילו הי' לו שתי כוסות לא הי' אומר שניהם על כוס אחד אבל לפמ"ש הב"י שם בשם הרשב"א בברכות שם דהך דקאמר כאן ש"מ נדחה מהלכה ניחא דמשום מצוה וכו' אין מתירין לו לאכול קודם הבדלה רק אם התחיל בהיתר אז אומר שניהם על כוס אחד וק"ל

ודע שהרשב"א שם צידד בשם הראב"ד דאם אכל מבע"י אזי חייב לברך גם על הכוס הואיל ושתי ברכות