פתח הבית חלק א יב

שהרגיש בזה והביא דעת הרא"ש שכ' דכ"ע וכו' מנ"ל דחייב בשרו. וא"כ ניחא דנהי דאסור באכילה מ"מ מנ"ל דחייב לבערו ע"ש. אך מ"מ הלשון דחוק דקאמר דכ"ע אסור וכו' וק"ל. גם אכתי מה פריך דילמא חייב לבערו עכ"פ מדרבנן מגזירה דילמא אתי למיכל מיני' כמ"ש תוס' במתני' טעם הבדיקה. ואף דלדעת הר"ן שפי' במתני' להכי החמירו חכמים הואיל ולא בדילי מיני' וגם איכא כרת. י"ל ניחא דעכ"פ לפני זמנו ליכא כרת וא"כ אמאי החמירו חכמים לבער בשש הי להו לקבוע שני שעות קודם לילה. אכן לתי' תוס' קשה. ואף להר"ן דוחק כיון דס"ס אסור בהנאה מה מפסיד בזה שתקנו לו מיד לשרוף אחר זמ"א. אכן הפי"ז תי' עוד די"ל כיון דסתם מתני' לקמן (דף הנ"ל) אתי כר"ש דאחר זמנו מותר מן התורה וסתם מתני' ר"מ א"כ משמע דר"מ ל"ל דר"י. א"כ פריך שפיר כאן על ר"מ דמודה ג"כ דהוי בשריפה משש ע"ש. אך לכאורה עדיין קשה לדעת הרמב"ם שפוסק בלפני זמנו עכ"פ כר"י א"כ נהי דמתני' דלקמן סברי דאחר זמנו מותר מה"ת מ"מ בלפני זמנו אדרבה י"ל סבר ר"מ כר"י כהלכתא ומאי פריך. אכן י"ל דודאי כיון דאנן פסקינן בלאחר זמנו כר"ש והיינו דמוקמינן חד קרא לנתחמץ מחמת ד"א ואייתר חד קרא מוקמינן לה לפני זמנו. ומדוע נוקי דוקא לפני זמנו טפי מסתבר לאוקמי] לאח"ז הואיל וכבר עבר על חמץ זה הפסח. אך עי' לקמן ברא"ש שכ' הטעם משום דיותר מסתבר לפני זמנו הואיל ומצינו שהתחילה התורה חיוב השבתה משש ע"ש. א"כ לס"ד כאן פריך שפיר כיון דליכא רק חד קרא לדידן נוקי אאחר זמנו ומנ"ל לפני זמנו דאסור וק"ל

עוד יש מקום לומר לס"ד דאך ביום הראשון וכו' קאי ביו"ט א"כ י"ל חד קרא לא תאכל אתי לאסור חמץ מתחילת ליל ט"ו דס"ד יליף אכילה מהשבתה ואין להאריך

יח) שם בגמ' תרי קראי כתיבי וכו' ק"ק לדעת הגאונים שהביא הרא"ש לקמן (ה.) שסוברים דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר. וכבר הארכנו לקמן בסוגיא דהרהינו אצלו. והבאנו שם גם תשו' בעל ש"א שכ' דאף להגאונים מ"מ נהי דלא עבר בלאו בכה"ג מ"מ לא קיים עשה דתשביתו עד שעושה הבערה למר כדאית לי' ולמר וכו'. א"כ דילמא ה"ק התורה שבעת ימים לא ימצא וכו' היינו צריך אתה להוציאו מן הבית וחיוב עשה אך ביום הראשון וכו' היינו ביום ט"ו צריך אתה לקיים עשה להשבית לגמרי מן העולם וק"ל

יט) בתוס' ד"ה וכתיב אך וכו'. לכאורה קשה גם לפי' רש"י מאי קאמר ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור. וא"כ אכתי קשה הא שהה תחילת ליל ט"ו. אך ז"א כיון להס"ד לקמן בא הריבוי לליל ט"ו בפסוק זה. א"כ י"ל הכי ציותה תורה לשהות מעט ולשורפו משא"כ אי הריבוי ממקום אחר דמשמע כל היום לא שייך פסוק זה להתיר וק"ל וקצת הי' נראה בכונת דברי רש"י כיון דכתיב ביום דמשמע ביום ולא בלילה ושבעת ימים כבר דמשמע אף בלילה כדמסיק. וכשפריך לו אח"כ ואימא לרבות ליל חמשה עשר וכו' היינו המקשה ס"ד דעיקר הלימוד מכח ייתור אך ביום וגו' דממשמעות לא מפיק מידי דשבעת ימים ג"כ משמע רק ימים רק מחמת ייתור ולהכי פריך ואימא דאתי לרבוי וכו'. ולזה תי' דממילא משמע מהתם אף לילות וק"ל

כ) בד"ה ואימא לרבות וכו'. לכאורה לתי' ב' שכ' תוס' לעיל דדייק מכח אך חלק. אמאי לא קאמר דדייק מכח ביום וכו'. וצ"ל דא"כ ודאי קשה מה פריך אח"כ ואימא לרבות ליל ני"ו וכו' כיון דעיקר הדיוק מכח ביום אבל השתא דדייק מכח אך. פריך שפיר דילמא אתי לרבות ליל ט"ו ואך היינו מקצת מלילה דתו לא קשה משבעת ימים וכו' דשם לא משמע רק ימים כנ"ל. רק הקשו תוס' ה"מ לשנוי ביום כתיב וק"ל

עי' מהרש"ל שהקשה מאי מקשו תוס' דילמא ודאי היכא דליכא ייתורא מהיכי תיתי נפיק קרא ממשמעותי' ביום אבל מחמת הייתור נימא שפיר דאתי לרבוי ליל ט"ו משנאמר דקאי אי"ד ע"ש. ונ"ל קצת ונקדים ג"כ מה שהקשה מהרש"א על מ"ש תוס' כאן בא"ד כשמשני משום היקש לא הוי צריך כלל קרא לא ימצא וכו' כמו ריה"ג לקמן. ועי' מהרש"א שהקשה ת"ל מהך דלא ימצא וכו' היי ההיקש וא"כ שפיר נקט אביי הך קרא ע"ש. ונ"ל דהנה קשה באמת על התרצן דמשני מדאיתקש וכו' ומייתי קרא דשבעת ימים לא ימצא וגו' ואמאי לא יליף ההיקש מהך קרא דאך ביום הראשון וגי' ג"כ. וכן הקשה ג"כ הפי"ז ע"ש. אך י"ל להכי מייתי קרא דלא ימצא כדי לישב דברי אביי דמייתי הך קרא. אף דעדיין קשה מדוע לא הקשה לו אכתי על אביי הכל טעמא מאי מדוע לא מייתי הך קרא גופי' דאך וגו' זה אינו קשה כ"כ דהמקשה פריך בלא"ה שפיר ואימא לרבות ליל י"ד. וכדמשני לו ביום כתיב בלא"ה ניחא דלאו משום היקש אתי עלי' אביי וא"כ ניחא הכל דהתוס' הקשו באמת כדמשני משום היקש א"כ לא הי' צריך לאביי לאתויי הך קרא דשבעת ימים וגו'. וכתבו דה"מ הכי לאקשויי וכו' אך קשה למסקנא. וצ"ל כנ"ל למסקנא בלא"ה ניחא. אך א"כ דלא אמרינן ההיקש א"כ תקשי ואימא ליל ט"ו לרבויי. וצ"ל ביום כתיב מהני אף נגד ליל ט"ו דלא כסברת מהרש"ל הנ"ל. לכך כתב תחילה דה"מ לשנויי ביום כתיב. ולכך כ' כדמשני משום היקש ה"מ להקשות וכו' כנ"ל. ולכך סמכו תוס' שני דברים אלו יחד לא להקשות רק לתרץ דלמסקנא ניחא והבן כ"ז. אף כי דברים פשוטים המה נראים נכונים בכונת תוס' וק"ל

ודע אף לר"ש דאית לי' חמץ לפני זמנו מותר ואף לדעת בעה"מ לקמן (כח:) דסובר דמותר לגמרי אף באכילה מ"מ מודה דצריך עכ"פ להשבית בשש מן התור' רק אכילתו היא השבתתו. ועי' לקמן בתוס' שם דודאי לא יפלוג ר"ש על כל המשניות. וגם בקרא דאך וגו' מאי עביד א"ו כנ"ל. וכן משמע מכל הפוסקים. ומטעם זה צע"ג על הדרישה (סי' תמג) שכ' לר"ש לית לי' כלל הך דרשא דאך חלק וביום הראשון היינו תחילת יום ט"ו. ולדעת בעל העיטור דאסור מדרבנן הוי הך קרא אסמכתא זה תימה וק"ל

כא) עי' רמב"ם (פ"ב מהל' חו"מ ס"א) שכ' זמן השבתת חמץ קודם איסור אכילתו. והביא ראי' מהך ביום הראשון ודרשא דרבא משום לא תשחט וגו'. ולכאורה צ"ע מה כונתו קודם איסור אכילתו. אי קודם הלילה הרי הרמב"ם פסק לפני זמנו כר"ש וא"כ אסור בלאו משם ומעלה עי' פ"א שם. ועכצ"ל כונתו דאף קודם שש צריך להשבית כדי שיהא מושבת מיד תחילת שש. והיינו אפשר דוקא לדרשא דרבא (דלא] תשחט וגו'. א"כ תחילת שבע שהוא זמן שחיטת פסח צריך שלא יהא החמץ בעולם משא"כ לאידך דרשות. ומזה ראי' קצת לדברי רש"י שפי' תשביתו קודם זמן איסורו וכפמ"ש המג"ש לעיל בתוס' ד"ה מדאורי' בביטול וכו' ע"ש

כב) עי' בטור (סי' תלא) הביא הך ביום הראשון לדרש די"ד אסור. ועי' ב"י שהביא ע"ז. ואימא מצפרא. אך חלק ע"ש. וקשה לי מדוע לא הביא כמ"ש הרמב"ם והרא"ש דהדרש מלא תשחט כרבא. ועל הטור לא קשה די"ל באמת כונתו כן רק] שלא הביא הדרש בפירוש ע"ש משא"כ על הב"י קשה ואין להאריך

כג) דף ה ע"א בגמ' ר"י א"ל וכו' עי' היטב רש"י שפי' דאי לאו אך חלק הו"א דקאי על בין השמשות ט"ו וכו' עי' מהרש"א שהקשה ממ"נ אי דריש ביום א"כ בלאו אך לא קאי אט"ו יאי לא דריש ביום א"כ