פתח הבית חלק א קכו

בס' פתח הבית בדיני ב"י. ועי' רמב"ם שפסק דלא נתחייב בפ"ש על לא תוציאו. ועי' כ"מ שכ' טעם משום דהוא פוסק דלוקין על לא תוציאו א"כ לא דמי לכלל ע"ש. כבר כ' במ"ק דקשה לכאורה א"כ ס"ס כש"כ הוא. ועי' צל"ח שכ' דברי הכ"מ נכונים. ולדידי צ"ע ואולי אזכה עוד להבין

לג) (ע"ב) רש"י ד"ה דוחין את השבת וכו' עי' תוס' יומא (נא.) שם הוכיחו דע"כ אין הטעם משום במועדו רק משום ככל חוקת הפסח ע"ש היטיב

לד) תוס' ד"ה לינה וכו' הארכתי בחי' לחגיגה ע"ש

לה) מתני' פסח שבא בטומאה וכו' לדעת הרמב"ם דטומאת שרץ לא הותרה בציבור קשה אמאי לא תני ג"כ במתני' ט"ש אכן הרי הרמב"ם פסק מותרין באכילה. ועי' לח"מ שם

לו) (שם) במתני' לא יאכלו זבין וכו' במתני' משמע דפטורין מכרת אבל עכ"פ אסורין ואפשר בלאו ועי' צל"ח. ולכאורה הי' אפשר לפרש דאסורין משום שלא למנויו בלא"ה. אך עי' רמב"ם שפסק דטמא שרץ מותר לאכול והוכחתו מדלא תני לה במתני' ע"ש. ולכאורה לא משכחת כלל בטמא שרץ לאכול דהרי לא נשחט עליו והוי שלא למנויו אך משכחת לה שנעשה ט"ש אחר שחיטה א"כ נסתר הנ"ל דכה"ג גם זב וכדומה אם נעשו אחר שחיטה יהא מותר אך כבר הארכתי לעיל בפרקים הקודמים בעניני טומאה בציבור די"ל בטמא שרץ אם נעשה בטומאה ברוב טמא מת מותר אף ט"ש לעשות דעיקר האיסור בטמא שרץ כיון שא"י לאכול בלילה דאכילת קדשים בטומאה יש בו כרת [משא"כ] ברוב טמאים כיון דעכ"פ ליכא כרת אף אם איכא לאו ס"ס עשה דפסח דחי דהוי עשה שיב"כ ואף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עשה שיב"כ שאני ושם הארכתי ואכ"מ

לז) (שם) בגמ' ר"א אומר יכול דחקו וכו' עי' לעיל (דף ס"ו) מש"כ שם ע"ש

לח) (שם) ת"ל וישלחו מן המתנה וכו' עי' לעיל פ' אלו דברים כ' שם ליישב דעת הרמב"ם שפסק דמצורע חייב מלקות אם נכנס. וע"כ היינו משום דסבר כר"י שם וקרא דוישלחו וגו' אתי לכדר"א וכאן פסק דלא כר"א ע"ש מ"ש ליישב ע"ש

לט) תוס' ד"ה כל היכא וכו' דעשה מיהא איכא וכו' לכאורה קשה הרי בלא טומאה איכא לאו בנכנס להיכל. וצ"ל דמ"מ הוי עשה ג"כ משום טומאה וצ"ע בזה

מ) דף צו ע"א בגמ' טומאת אימורין וכו' עי' לעיל (עט.) תוס' ד"ה או שהי' וכו' ע"ש

מא) (שם) בגמ' זה נאכל בלילה ואין אחר וכו' אלא מעתה זה ל"ל וכו' עי' מהרש"א שהקשה מאי פריך הש"ס דילמא אתי למעוטי פסח שני ואי משום הואיל וכתיב בי' לא ישאירו ממנו עד בוקר ממילא משמע דנאכל בלילה א"כ ל"ל ועבדת וגו' הא לא גרע מפסח שני כמ"ש תוס' לקמן לענין שבירת עצם ע"ש. ונ"ל קצת די"ל בפסח שני ידעינן דנאכל בלילה מוכל חוקת הפסח כלעיל וקרא איירי בפסח שעשו במדבר א"כ אי לאו דהי' לן קרא על פסח דורות [ראשון ושני] אף פסח שני לא הוי ידעינן וק"ל

מב) גם צריך לפרש הא דקאמר הזה ל"ל לכדר"א ור"ע א"כ כיון דהזה אתי לד"א א"כ ל"ל ועבדת. אך ז"א אי לאו דכתיב ועבדת הוי ס"ד דזה אתי ה למעוטי פסח דורות ראשון ושני ובאמת לא מצאתי דבר זה מבואר ברמב"ם אי פ"ש נאכל בלילה וגם ערל ובן נכר כמ"ש לעיל ולא אדע אם קרויין מצות שבגופו אי לא וק"ל

מג) תוס' ר"ה אבל אתה שובר וכו' עי' צל"ח מ"ש ליישב קו' מהרש"א מש"כ בענין עשה דלפני הדיבור אין מוכרח ע"ש

מד) (ע"ב) מתני' אמר ר"י שמעתי תמורת פסח וכו' תוס' ד"ה קודם שחיטת וכו' עי' רמב"ם פ"ד מה' ק"פ שפסק שם דפסח עצמו קרב שלמים וכ' הכ"מ הטעם משום דמתני' אתי כמ"ד בע"ח נידחין והרמב"ם פסק כמ"ד אין נידחין. ועי' בהגהות ובתי"ט שהקשה הרי פסק הרמב"ם בה' עבודת יה"כ כה מתני' דאם נאבד אחד יקח זוג לשני ואחד מהן ירע וכו' ע"ש. וכעת לא הבנתי קצת דמה יעשה שם הכא שייך דמותר פסח ם משא"כ התם וק"ל ולא עיינת היטיב כעת

לדעת הרמב"ם י"ל הפי' בגמרא הא קמל"ן דאיכא תמורות פסח דלא קרב היינו נהי דר"ע מפרש לה אף בפסח עצמו משום דסבר בע"ח נידחין אבל הנך תנאי דשמע מינייהו ר"א מצי סברי אין בע"ח נידחין ולהכי לא אמרו רק בתמורה דגרע כמ"ש הכ"מ שם ע"ש

מה) הרמב"ם פסק פ"ג מה' תמורה ה"א דתמורת פסח שלא נאבד כלל הפסח אם המיר קודם חצות ירעה אחר חצות יקרב. ועי' כ"מ ולח"מ שם שתמהו אמאי פסק כר"ז. והלח"מ שם הקשה עוד הרי פסק כאן בהק"פ לענין אם נאבד דתלי הכל בשחיטה ע"ש וקצת נ"ל דבאמת לא נמצא דבר זה מבואר דאם לא נאבד כלל דנימא התמורה נדחית. ובאמת צריך טעם לדעת הרמב"ם שסובר דאין ב"ח נידחין וי"ל וק"ל. א"כ י"ל כ"ז לר"ז דמפרש מתני' דתלי' בחצות א"כ משמע שפיר דמתני' איירי אף בתמורה לחודי' בלא נאבד אם המיר קודם חצות ירעה ולאחר חצות יקרב אבל למ"ד דתלי' בשחיטה א"כ ע"כ לא מיירי כלל בתמורה בלי נאבד דלא שייך המיר לאחר שחיטה. א"כ י"ל הרמב"ם ספוקי מספקא לי' אי הלכה כרבה או כר"ז ולהכי לענין תמורה גופי' בלא נאבד פסק שפיר דתלי בחצות דממ"נ למ"ד דתלי בשחיטה לא אמרינן כלל דתמורה בלא נאבד הוי דיחוי אבל כאן לענין נאבד פסק לחומרא דשחיטה קבעה וק"ל ובסוגיא הארכנו

מה) רש"י ד"ה שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח וכו' עי' תי"ט שהקשה מדוע לא יקרבו] אף בפסח ואף בי"ד גופי'. ואם כונת רש"י אחר פסח שנמצא אחר שחיטה וכו' זה אין ענינו כאן רק אח"כ פירש כן ר"ע ע"ש

מו) גמ' ולימא פסח וכו' הנה כפי הנראה מסוגיא זו כל תמורת פסח אף שלא נאבד כלל מ"מ אם נעשה התמורה קודם חצות נדחה התמורה כיון שהי' ראוי בחצות ונקבע. ועי' רמב"ם (פ"ג מה' תמורה ה"א) שם פסק תמורת פסח אם המיר קודם חצות תרעה וכו' ועי' כ"מ שהקשה אמאי לא פסק כרבה דבשחיטה תליא מילתא ע"ש ובלח"מ. ולכאורה קשה דהרי לרבה א"כ לא משכחת תמורה כלל וכי שייך תמורה אחר שחיטה וצ"ל לרבה ג"כ לא משכחת לה תמורה רק אם נאבד ונמצא אחר חצות. וקשה דא"כ ר"ע דאמר אני אפרש וכו' מנ"ל לפרש בנאבד ולא פי' כפשוטו לר' זירא בתמורה בלא נאבד כלל קודם חצות ירעה אחר חצות יקרב וי"ל ואין להאריך. וכבר כ' בזה במ"ק. [ועי' לעיל אות]

מז) תוס' ד"ה קמל"ן דאיכא וכו' וכפי מה שכ' תוס' בשם רש"י יראה ג"כ ברמב"ם הנ"ל דאף בלא נאבד כלל אין התמורה קריבה אבל עכ"פ ודאי אף