פתח הבית חלק א קכה

לו טעם שלא לעשות הפסח ועדיף מכח שראוי וכו' וק"ל] וא"כ הקשו שם שפיר דס"ס ערל ג"כ ראוי לבילה וא"כ יפטור מכח דר"ח כיון שראוי למול ע"ש מה שתי' אך שם דוחק קצת לפרש כן בכונת תוס' וכאשר כ' שם. עכ"פ י"ל רבא סבר ג"כ אין דר"ח לטמא רק בערל הוקשה לו הא ראוי לבילה ולא סבר כתי' תוס' שם לכך הוכרח לתרץ תנאי וכו' אבל בע"ש לכ"ע חייב כרת כיון דאף טבו"י אסור לכנוס א"כ אין ראוי והבן זה

ועי' רמב"ם פ"ב מה' חגיגה שם פסק ערל אסור לכנוס למקדש ע"ש. וכן פ"ב מה' ב"מ ועי' לח"מ ה' חגיגה הנ"ל שכ' דרמב"ם סובר לכ"ע אסור לכנוס ערל דלא כדמשמע מש"ס דחגיגה ע"ש שהאריך להוכיח מנ"ל לרמב"ם הא. ולכאורה י"ל שפיר דדחיק לי' לרמב"ם לפרש כרבא דאיכא תלתא תנאי לכך סובר הא דאין דר"ח לטמא אף רבא מודה רק הי' קשה ש בערל לר"א כיון שהוא באמת בדר"ח הא' פטור ואביי סבר לא בכי הא אין דרך וכו' בזה פליג רבא. וא"כ ניחא שפיר כיון דאיכא תנא עכ"פ אליבא דר"א חוץ ממקום אכילתו חוץ לירושלים א"כ ל"ק מערל דס"ס אפשר דאיירי שהוא בירושלים ונהי שאסור לאכול ס"ס אינו במקום רחוק והבן. ומעתה הי' קשה לרמב"ם ת"ל בלא"ה לא קשה מערל דדלמא סבר כרבנן דאמרי ערל מותר לכנוס א"ו דכ"ע מודו בהא ודלא כש"ס דחגיגה וק"ל. ומה שיש לפלפל בדברי תשו' שאג"א כ' בחי' על הל' ק"פ

ודע דלכאורה יש לספק קצת נהי דאנן פסקינן דלא כר"א מ"מ יש לספק לדידן דנהי דטבו"י שלא שחט חייב כרת אף דאנן פסקינן שא"י לכנוס בשעת שחיטה וטבו"י ג"כ א"י לכנוס אפ"ה חייב ע"כ משום אין דר"ח וכו' עי' לעיל (צג:) אך אם הטבו"י או הטמא שרץ באמת חוץ למודיעים אי נימא בכה"ג לא אמרינן אין דרך רחוקה וחייב או לא וצ"ע קצת

כב) עוד צריך ביאור לדעת הרמב"ם שפי' בפי' המשנה דלר"א היינו עכ"פ שהי' אנוס תחילה על הדרך ורבנן פליגי דזה לא מיקרי דר"ח ע"ש ונ"מ דאי משוה דר"ח פטור אף שעדיין זמן שחיטה כיון דעכ"פ תחילת זמן הי' פטור משא"כ אי משום אנוס ע"ש. וא"כ קשה מה פריך הש"ס מערל הא הי' יכול למול תחילה ועי' צל"ח מ"ש בזה. וקצת נ"ל די"ל הרמב"ם לשיטתו אזיל שפי' דר"ח דעולא כל שא"י לכנוס בשעת שחיטה היינו תחילת שחיטה וצריך שיהי' בשחר מן המודיעים ולחוץ וא"כ קשה אמאי לא נימא כיון שהי' בתחילת שחיטה בחוץ פטור ואי משום שהי' יכול לכנוס קודם שחיטה א"כ נימא כיון שהי' יכול לכנוס אתמול יהי' חייב ומה יועיל אם ה' בשחר חוץ למודיעים וע"כ צ"ל דסובר דעכ"פ משחר מתחיל זמן החיוב וא"כ קשה לר"א הא הי' יכול ליכנוס תחילה ודוחק לומר דפליג בהא דר"א סבר דהחיוב מתחיל רק מזמן שחיטה זה דוחק א"ו דר"א איירי ג"כ באנוס רק ר"א סובר דדרך רחוקה דכתיב בקרא איירי שהי' בתחילת שחיטה מאסקופה ולחוץ ומה שצריך אניס תחילה דאל"כ הי' יכול לכנוס ות"ק סבר דצריך דוקא דרך רחוקה בשחרית והבן

כג) גם באמת צריך ביאור לפי' הרמב"ם לעולא כל שא"י לכנוס בשעת שחיטה היינו תחילת שחיטה א"כ מתני' דתנן דר"ח כל שהוא מן המודיעים וכו' והיינו בשחרית ור"א דחמר מאסקופה ולחוץ היינו בשעת שחיטה א"כ לא איירי בגוני חדא ואם נאמר דאיירי באנוס יראה דלא קשה כ"כ ומעתה י"ל אביי ורבא סברי כמ"ד כל שא"י לכנוס בשעת אכילה א"כ לדידהו לא מצינו כלל מאן דסבר דבשחרית מתחיל החיוב דמן המודיעים היינו בתחילת שחיטה ולדידהו לר"א אף אם לא הי' אנוס כלל פטור כיון דהי' פטיר בתחילת שחיטה ופריך שפיר והבן

כד) דף צה ע"א מתני' מה בין פסח ראשון וכו' עי' תוס' יומא. ומ"ל (פ"א מהק"פ) לענין אם פ"ש נשחט ג"כ אחר התמיד ע"ש

כה) (שם) בגמ' ת"ל ועצם לא תשברו וכו' קשה אמאי לא הביא לא ישאירו וגו' דכ' תחילה בקרא ועי' צל"ח מה שכ' בזה

כו) רש"י ד"ה קמל"ן וכו' מלשון רש"י יראה דהך תנא ותנא דאידך תני רבנן חדא נינהו. ולכאורה יראה דתנא דלקמן סובר מקרא דככל חוקת וגו' ממילא מרבינן הכל אף בלא משום כלל מוסיף על הפרט ועי' מש"כ במ"ק

כז) עי' צל"ח מה שפלפל כאן אם ת"ק ל"ל דאב"י א"כ מנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ודילמא עצם שיש בו מוח באמת רשאי לשברו הארכתי הרבה בחי' לסוגיא דזבחים בענין תנור מקדש

כח) תוס' ד"ה מבעי' לי' וכו' בסוגיא אמרנו ליישב די"ל למ"ד פסח ראשון אפילו בדיעבד מעכב ביחיד א"כ ע"כ לא הקישא תורה לענין זה דהרי פ"ש ודאי לא מעכב מדכתיב איש איש וגו' עי' רש"י. וא"כ ס"ד דאף לכתחילה שרי. והארכנו עפי"ז לישב דעת הרמב"ם שפסק בפ"ב מהק"פ דפסח ראשון לכתחילה ביחיד היינו משום דפסק כר' יוסי התם ועכ"פ מקשינן פ"ר לשני עכ"פ לכתחילה מהדרינן ארבים וק"ל ואין להאריך

כט) גמ' תנו רבנן יעשה אותו יכול כשם וכו' ולכאורה קשה הרי אי לאו על מצות ומרורים הוי ודאי מסתבר למידרש אותו למצות שבגופו כלעיל באידך ברייתא ונ"ל דבאמת הך תנא סבר דלא מידרש כלל אותו למצות שבגופו. ועפ"י דברים האלה אמרנו ליישב דעת הרמב"ם בפי' המשנה שיראה להדיא דבלא כלל מוסיף וכו' מרבינן הכל ע"ש

ל) בתוס' ד"ה בכללי' דמצות וכו' מלשון תוס' כאן יראה ג"כ דסוברים אף בלא מצות ומרורים מלשון ככל חוקת הפסח הוי מרבינן אף השבתת שאור וכו' וע"כ דלא סבר כלל דלשון יעשו אותו משמע מצות שבגופו ודלא כת"ק דלעיל דנהי דפליג על אב"י היינו דסובר מכח כלל מוסיף על הפרט מרבינן אף שלה על גופו דלאו ייתורא הוא אבל הך תנא סבר דאף אי לא הוי פרט דלא הוי כלל מוסיף אפ"ה הוי מרבינן אף שלא על גופו ולאשר כ' במ"ק. גם קשה קצת לתנא דלעיל ל"ל כל הנך פרטי כיון דכתיב לא ישאירו וגו' למעוטי מצות שלא על גופו דלא תיהוי ככלל מוסיף על מצות ומרורים וגו' א"כ קש ל"ל ועצם לא תשברו וגו' אבל לתנא דהכא יראה דל"ק כיון קרא ממילא משמע אף שלא על גופו א"כ ממילא לא הוי ממעטינן מלא ישאירו רק מה דדמי לי' וצ"ע

לא) (שם) בגמ' בכללי' דלא ישאירו ממנו עד בוקר מאי קא מרבי לי' לא תוציא וכו' עי' רמב"ם שפסק דעל הוצאת הבשר לא מחייב כלל בפ"ש ועי' כ"מ שתי' כיון דלדידן לא הוי לא תוציאו ניתק לעשה לא דמי לכללי' ע"ש. ועדיין קשה עכ"פ הוי כש"כ וק"ל. ולדידי קשה עוד דלא חזינא לרמב"ם שהביא הך דפסח שני חייב משום אל תאכלו נא. וע"כ א דהוא פסק כאידך ברייתא לעיל דלא דריש כלל הנך כללי ופרטי וק"ל ודוחק

קצת נסתפקתי אם גם בפסח שני הנך לאוי דערל ובן נכר לא יאכל איתנהו בי' עי' לקמן (צו.) בגמ' צדדים לכאן ולכאן וצ"ע וק"ל

לב) בתוס' ד"ה בפרטי' קא ממעט ב"י וכו' מה דקשה מכאן לרמב"ם שפסק דלוקין על ב"י הארכתי