פתח הבית חלק א קכב

דהש"ס שם הואיל ואישתרי אישתרי וכו'. ועי' רמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש שם פסק ביאה במקצת הוי רק איסור דרבנן. ולפ"ז י"ל הכונה בלא"ה דהרי התירו ביאה במקצת וזה אי הוי דאו' הוי ג"כ כרת ולא דחי עשה שיב"כ ל"ת או עשה של כרת. א"כ ניחא שפיר דאמר לא העמידו דבריהם וכו'. ומאי דקשה לפ"ז מ"ש הראב"ד פ"ו מהק"פ שם במצורע הטעם דלא העמידו וכו' דוקא אם באיסור דרבנן יוכל לבוא ג"כ לידי כרת העמידו וכו' וכאן במצורע לא יוכל לבוא לידי כרת ע"ש. וקשה הרי ביאה במקצת שפיר יוכל לבוא וכו'. וצ"ל ג"כ דסבר כתי' קמא שם וק"ל

נט) ועפי"ז אמרנו ליישב דעת הרמב"ם פ"ו מהק"פ שכ' טעם למה בהזאה העמידו דבריהם משום דעדיין לא הוי זמן שחיטת פסח. והבין הראב"ד דהכונה בעידנא דמיעקר וכו' והקשה א"כ מצורע אמאי לא העמידו וכו'. ותירצנו שם דבהזאה א"א לשחוט הפסח קודם משא"כ במצורע כיון דאפשר לשחוט קודם הפסק הוי בעידנא. אך הקשינו שם א"כ הי' לו לרמב"ם לבאר במצורע שצריך דוקא שישחוט פסח קודם ולהנ"ל י"ל ודאי מצורע אף אי הי' דאו' ג"כ הי' דוחה רק עיקר סברת רבא משום ביאה במקצת וכדעת הרמב"ם שסובר ביאה במקצת אסור מדרבנן. והא דאמר רבינא התם לענין מלקות איתמר היינו מכות מרדות וזה אי הי' דאו' לא הי' נדחה כיון דיש בו כרת כנ"ל ולא סבר הואיל ואשתרי וכו' אבל לדידן י"ל כתי' ראשון בש"ס שם ומשום הואיל ואשתרי וכו' וא"כ מש"ה במצורע לא העמידו דמשום ביאה במקצת אמרינן הואיל ואשתרי ומשום מחנה לוי' אף אי הי' דאו' הי' דוחה והבין. א"כ י"ל הרמב"ם פוסק הואיל והותר וכו' וניחא כנ"ל. ועי' יבמות (ח.) תוס' ד"ה רבא אמר וכו' הקשו הא צריך קרא דלא נימא הואיל וכו' ותי' רבא ל"ל הואיל וסבר ביאה במקצת לא שמה ביאה כלל. ועי' ס' רשפי אש פ' בהעלותך הקשה מנ"ל לתוס' הא דילמא סבר כרבינא דמסיק כי אתמר למלקות וכו' ע"ש תי' בתי' נכון ולהנ"ל י"ל בלא"ה דהרי רבא הכא קאמר לא העמידו וכו' וקשה קו' הנ"ל הרי אף בדאו' הי' מותר משום עשה דוחה וכו' וע"כ כפי' הנ"ל דעכ"פ לא העמידו וכו' בביאה במקצת וא"כ ע"כ רבא ל"ל דרבינא דהוי דאו' וק"ל. ועכ"פ כ' תוס' שם ג"כ דרבא ל"ל הואיל וא"כ ניחא טפי כנ"ל וק"ל

ס) ואגב נזכיר מ"ש הצ"ק שם בזבחים (לב:) בתוס' ד"ה ור"י אמר וכו' ליישב מה דקשה בדבריהם שהקשו האיך עשה דחי ל"ת ועשה. וסותרין דבריהם למה שכ' (לג: ד"ה לענין מלקות) דעשה שיב"כ דחי שפיר ל"ת ועשה. ופי' דכונת דבריהם דאכתי מאי מתרץ הש"ס הואיל והותר וכו' ת"ל נהי דהותר לצרעתו דהוי רק עשה משא"כ לקריו אם טבו"י דזב כזב דמי א"כ הוי עשה ול"ת ולא שיין מתוך כיון דזה חמור ממצורע ע"ש. וזה לא הבנתי כעת חדא דהרי במצורע יראה יש ג"כ עשה ול"ת עי' רמב"ם. וגם אף אי טבו"י דזב לאו כזב וכו' מ"מ יראה אם נכנס למקדש עכ"פ הוי עשה ול"ת וכעת לא עיינתי היטיב ועכ"פ נראה כי תירוצו דחוק

סא) רש"י ד"ה דרך חצירות וכו' לכאורה קשה הא דעת רוב הפוסקים דנהי דמילת זכריו וכו' מעכב היינו דוקא שלא באונס אבל אם הי' אונס רשאי לשחוט עי יבמות פ' הערל ואכ"מ. א"כ קשה כיון שאסור להביא הסכין א"כ הוי אנוס ולא נדחה הפסח וצ"ל כיון דמדאו' ש"ד לא מיקרי אנוס. ועי' שעה"מ פ"ט מהק"פ הרגיש בזה ודחה תי' זה משום דתני כשם שאין מביאין דרך ר"ה וכו' משמע בחדא מחתא דג"כ נדחה הפסח והא הוי אנוס ע"ש. וזה י"ל וק"ל. ובחי' להק"פ הארכנו בענינים אלו

עי' רמב"ם שלא הביא הך דאיזמל רק לענין שבת ולא לענין פסח. ולכאורה צ"ע הרי עיקר רבותא דדחי פסח אף דהוי עשה שיב"כ. וקצת נראה ליישב די"ל דסבר הא דאמר כאן העמידו וכו' ולא אמרינן כיון דהוי אנוס יכול לשחוט פסח כנ"ל. וצ"ל דרבא סובר כיון דאיסורא רק מדרבנן לא אמרינן כדאו' דמי. ועי' תוס' קידושין (נ"ה.) ד"ה אלמא וכו' שכ' שם דסוגיות חלוקות דהמקשה שם בקידושין הוי סבר לא אמרינן דרבנן כדאו' דמי אבל אנן פסקינן דרבנן כדאי' מדרב גידל המקדש בחיטי קורדנייתא ע"ש. א"כ לדידן לא משכחת הך דינא ושפיר השמיטו הרמב"ם וק"ל

סב) (ע"ב) גמ' בודקין בית הפרס וכו' עי' ס' שאילת שלום פ' אמור פילפל בסוגיא זו וכדומה אשר רמזתי במ"א: פרק תשיעי

א) בתוס' ד"ה אלו פטורין וכו' וא"ת תיקשי מתני' לרב וכו' לכאורה אמאי לא הקשו מקרא לרב דא"כ ל"ל בדרך רחוקה ונ"ל דסובר אם זרק לא הורצה או לפוטרו מכרת ועכ"פ בדרך רחוקה פטור מכרת וא"כ איך כייל קרא טמא ודר"ח יחד דהרי טמא בשביעי חייב כרת וצ"ל הא כדאיתא וכו' או נימא קרא לא איירי כלל לענין כרת וסבר אם זרק לא הורצה וצריך קרא לדר"ח דאי עביד לא שבקינן לי' וטמא צריך לגופי' דאף בשביעי אסור וק"ל. ועי' צל"ח שהרגיש בקו' הנ"ל ובדבריו שם יש לפקפק

ב) עי' מהרש"א שהקשה א"כ מדוע לא אמר משה לטמאים אם לא תטבלו ותעשו פסח תהי' בכרת ע"ש. ולכאורה הרי יכולין לעשות פסח שני ותלי' בפלוגתא דרבי ור"נ לקמן דלר"ח ב"ע לקמן אף אם לא יעשו פ"ש בשוגג ג"כ יהי' פטורין. אך לרבי ור"נ עכ"פ אם לא יעשו בשוגג יהי' חייבין ולדעת רש"י לקמן אף אם יעשו בשני אם הזיד בראשון חייב ועי' ס' משנת דר"ע הרגיש בזה אך בלא"ה ס"ס לכ"ע טרם שעושה השני הוא בחיוב כרת כמו לענין מילה דכ"ז שלא מל עצמו הוא בכלל חיוב כרת אף שיש לו עוד זמן למול כל ימי חייו ועי' יו"ד סי' ר"ס ע"ש

ג) ברש"י ד"ה א"כ למה וכו' מרש"י יראה שפי' מתני' למ"ד אין שוחטין וכו' דלמ"ד שוחטין וכו' א"כ איירי בששי א"כ קשה גם אטמא פשיטא אי בעי למיעבד וכו' הרי נפיק לה מאיש לפי אכלו א"ו דאתי כמ"ד אין שוחטין א"כ תיקשי קו' תוס'. אך י"ל דקאי למ"ד שוחטין ואפ"ה סובר רש"י דלא קשה דנפקא לן מאיש לפי אכלו וגו' די"ל אפ"ה הוי ס"ד דמלפי אכלו ממעטינן רק מי שא"י לאכלו כגון חולה וכדומה אבל כה"ג הוי רק ארי' הוא דרביע עלי' הוי' ס"ד ש"ד. ולכאורה מוכח לומר כן דהרי ה"ס קשה למ"ד שוחטין וכו' א"כ נהי שתי' תוס' לקמן ד"ה דאי בעי למיעבד וכו' בטמא וגו' צריך לענין איש נדחה ואין ציבור נדחין או לענין דלא נימא אף פסח שני לא יעשה דהוי רק תשלומין עי' ר"ה אלא למה נאמר וכו'. ועי' תוס' לעיל (סט) ד"ה שוחטין וכו'. אך עדיין קשה על הטמאים גופי' אמאי שאלו למה נגרע וגו' הרי ידעינן לה מאיש לפי אכלו וגו' וגם מדוע אמר משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' וגו' הרי נפקא לן מלפי אכלו וכן הקשה בתשו' שאג"א (סי' ס"ה) וכן הקשה הרשב"א בחי' לסוכה ודף כ"ה) וכבר הבאתי זה בכמה מקומות