פתח הבית חלק א קיח

בשפיכה וכו' ס"ם נימא דוקא אם ראוי לכך משא"כ כה"ג שאין ראוי לזריקה ולמתן ד'. ועי' תוס' ריש כיסוי הדם דלא אמרינן כל הראוי בכל דוכתי' ע"ש

ומה שיש לפלפל בדברי תוס' ס"פ מ"ש טמא שם שכ' ולא דמי לשכח מה אמר לו רבו וכו'. ומ"ש הצל"ח שם לפרש לא הבנתי דבריו. כ' בחי' להק"פ פ"ד ע"ש

כט) (שם) מתני' הריני שוחט את הפסח על מי וכו'. בקונ' ברירה הארכנו השייך לסוגיא זו. ועי' תוס' נדרים שם. ועי' מ"ש לעיל (פ"ח.) ע"ש

ל) ע"ב רש"י ד"ה רשאין וכו' וסבר האי תנא פסח נאכל וכו' יראה זה רק למאי דמסיק הש"ס דרשאין לחלק א"כ ע"כ מתני' שאומרים לו שיאכל בשני חבורות משא"כ לס"ד דאין רשאין לחלק א"כ המ"ל כיון שמנה אחר עמו יכולין לחלק אבל לא לחבורה אחרת וק"ל. ועי' רמב"ם (פ"ב מהק"פ) כ' ג' חילוקים בממנה אחר צריך חבירה אחרת וידיו יפות יחלק וסתם אין רשאין לחלק ע"ש וק"ל

לא) (שם) מאה פפי וכו' לכאורה מאי רבותא הלא ס"ס הוי הפסד במאה וכו' כמו עם א' וצ"ע קצת. ובח"א לא עיינתי כעת

לב) תוס' ד"ה ומאחר וכו' עי' מהרש"א דצ"ל דאי הי' עשוי הי' שפיר קונסין את המוכר ועכשיו משני קונסין לוקח וכו' ולכאורה הי' מקום קצת לפרש אם הי' עשוי היינו כמו שיכול להאכיל את חבירו מקדשים קלים שלו ואפ"ה המקדש בחלקו אינה מקודשת למ"ד קדשים קלים ממין גבוה והיינו דמשולחן גבוה זכה ולא מיקרי שלו וא"כ הי' ס"ד לומר דמוכר עולה ש"ד וחבירו יצא אבל מ"מ לא הוי שלו וס"ס לא הוי המעות של המוכר רק אם רוצה ליתן לו במתנה ולהכי הוי לס"ד ג"כ הקנס ללוקח ואין להאריך

לג) ד"ה וזה הפריש וכו' וא"ת וכו' והיינו אף שיכול להאכיל קדשים קלים לחבירו אבל פסח דהוי מתורת חיוב לא יצא דבעי שיהא שלו וק"ל

לד) דף צ ע"א בגמ' נתן לה מוקדשין וכו' עי' רמב"ם (פ"ד מה' א"מ) שם פסק בעופות אף מוקדשין חל אתנן. ועי' מ"מ וכ"מ. וקצת יש מקום לומר דטעם הרמב"ם דהי' קשה לו אי ס"ד דאיירי בלא מוקדשין א"כ תיקשי איך ניליף ק"ו עוף מבהמה נימא דיו כמו בהמה מוקדשין אף עוף דוקא מוקדשין ואין להאריך פה אם כה"ג שייך דיו. ועי' לח"מ שם כ' כעין זה ע"ש

לה) (שם) והמוכר שלמיו וכו' בחי' לפ' התערובת שם כ' מה דקשה על התי"ט שם גבי זבחים שנתערבו ע"ש

לו) (שם) מאי רבי וכו'. כפי המבואר בסוגיא מחלוקת רבי ורבנן רק במעות הקדש אבל מעות חולין ודאי ש"ד דהרי יכול למנות חבירו והמעות מתנה וק"ל

לז) (שם) בעצים כ"ע ל"פ וכו' ועי' רמב"ם פ"ד מה' ק"פ ומפרשים שם ותשו' ח"צ וסי' קי"ב) מש"כ בזה

לח) ברש"י במתני' ד"ה שוחטין עליו ומביאה לאחר מיכן וכו' יראה כוונת רש"י דסבר כמ"ש תוס' לעיל (נט.) ד"ה אתי עשה דפסח וכו' שכ' דוקא אם שחט פסח קודם דאל"כ בעידנא דמיעקר וכו' ע"ש שכ' כן לתי' ראשון. א"כ לכך צריך דוקא לשחוט פסח קידם ואף בחטאת עוף דאין למזבח אלא דמה ומותר אחר תמיד מ"מ זה דוקא לר"י בנו של ריב"ב שם אבל לת"ק מדרבנן עכ"פ אסור משום גזירה. עי' מ"ל פ"א מה' תו"מ ושייך דחי' מדרבנן עי' צל"ח

לט) ע"ב בסוגיא דשוחטין וזורקין על ט"ש כבר הארכנו לעיל פ' אלו דברים ע"ש

מ) (שם) א"ה מחו"כ נמי וכו' לכאורה לס"ד דמש"ה אין שוחטין על ט"ש משום דילמא פשע א"כ לכאורה לא שייך לומר דמיקרי לא חזי לאכילה ופסול הפסח דיראה דז"א דס"ס ראוי לאכול בלילה אם יטבול רק יראה דעכ"פ אין שוחטין דשמא יפשע ויבטל ממצות אכילת פסח ואי משום דהרי טוב יותר לבטל האכילה משנבטל השחיטה דיש בה כרת ז"א דמש"ה אין שוחטין רק צריך לטבול תחילה וא"כ במחו"כ לס"ד א"כ מאי נעשה ודאי טוב יותר לבטל האכילה משנאמר לבטל השחיטה ואם נאמר דקו' המקשה דס"ס הי' לו למסור לב"ד ולהכי משני באמת מסר א"כ קשה מאי צריך דר' שמעי' וכו' ת"ל אי לאו דר"ש א"כ ודאי הי' ג"כ שוחטין כיון דא"א לעשות באופן אחר,. ולתי' ב' דתוס' לעיל (נט.) ד"ה אתי הנ"ל דבעשה לא בעינן בעידנא א"כ י"ל שפיר קו' הש"ס היא דנימא דצריך להביא תחילה הכפרה משא"כ לתי' א' קשה וצע"ק

מא) (שם) אלמה אמר רב מטמאין וכו' לכאורה קצת קשה הרי מצינו כמה פעמים כיון [דאיסורא] דרבנן עלי' כדאורייתא דמיא וא"כ ס"ם נהי דלא מיקרי טמא מדאורייתא ס"ס כיון שמטמאין אותו בשרץ א"כ ס"ם הוא לא יקריב א"כ הוי טמאים רוב נגד טהורים אשר ראוים להקרבה. ובלא"ה צ"ל כן לדעת הרמב"ם דטומאת שרץ לא הותר בציבור וע"כ [קשה] הא דמטמאין אחד וכו' הא ס"ס לא נצטרף לטמאים. וצ"ל ג"כ כנ"ל מ"מ חסר אחד מן הטהורים א"כ כמו כן כאן. אולם לפי מה שהארכתי לעיל פ' כיצד צולין ובחי' להק"פ וה' ביאת מקדש דקשה ס"ם זה שנטמא בשרץ חייב כרת אם לא יטבול ותי' בתי' שונים א"כ י"ל כה"ג כיון דמה"ת חייב א"כ חייב ודאי לטבול וכאן אקצר

מב) (שם) וממאי דהכי הוא וכו' הסוגיא תמו' קצת מדוע לא הביא מיד דר"י כיון דמכח הך דר"י לא נתחזק הראי' מהך דאיש איש וגו'. אולם נ"ל קצת עי' תוס' ד"ה שחל שביעי וכו' שהקשו אמאי לא אמר להם משה לטבול ע"ש. ונ"ל דהרי מבואר בגיטין דף ס' אותו היום נטל עשר עטרות והי' יום ראשון בשבת וא"כ הי אז שנה שני' במדבר ער"פ בשבת ועי' מש"כ לעיל ר"פ אלו דברים בשם דברי שלמה ושאר מפרשים מה שהקשו עפי"ז] וא"כ בשבת אסור להזות מדרבנן א"כ שפיר לא אמר להם משה לטבול שהרי חסר הזאה אח"ז ראיתי בס' לוית חן הרגיש בזה. ועי' תוס' בכורות (נה:) ד"ה אין המים מטהרין וכו' שם כ' לענין אחר בימי משה לא גזור ומשמע קצת מדבריהם בכל דרבנן כן אך אין מוכרח וק"ל] ואל יהי' לדוחק בעינך דמצינו זה כמה פעמים. ובלא"ה מבואר פ"ב דמגילה ובשאר דוכתי אמר הקב"ה למשה כל דברי סופרים. ועי' מ"ל פ"ד מה' מלוה ועי' תשו' הרא"ש בהא דנזיר דפריך שם קדושא ואבדלתא מושבע ועומד וכו' ע"ש. א"כ נהי שאין מפורש בתורה עכ"פ הי' אז גם איסורי דרבנן וא"כ מש"ה לא אמר להם לטבול. אך לפ"ז א"כ לא מוכח מידי מהך דולא יכלו לעשות וכו' דילמא באמת שוחטין על ט"ש ושאני זה שהרי לא אפשר לטבול מחמת הזאה. לכך מייתי כיון דלהם אמר איש איש כי יהי' וגו' ומשמע טמא כמוהם והיינו בשביעי ואמר כי יהי' לדורות אף אם לא יהי' בשבת א"כ מוכח דאין שוחטין וכו' וגם הרי עיקר הטעם מה שאמר ממאי דהכי הוא היינו כיון דכתיב לנפש וגו' ממילא משמע שאינו ראוי לערב וכו' א"כ כדמייתי מולא יכלו וכו' ושם כתיב ג"כ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' ואפ"ה הוי ראוי לערב והבן

דרך פלפול אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק דבטמא מת אף אם טבל אין שוחטין וטמא שרץ בלא טבל אין שוחטין א"כ מנ"ל זה דהרי חזינן דט"מ גרע