פתח הבית חלק א קטז

מהק"פ הי"ג) (ופ"ב מה' חגיגה ה"א) ובלח"מ שם שהקשה לתי' הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל דלא הוי רק דרבנן א"כ איך מביא פסח מספק הא הוי חולין בעזרה ע"ש. ולכאורה צריך להבין הרי לקמן (צא:) במחלוקת התנאים בנשים עושין אותן טפילה והיינו משום דנשים רשות. ונראה דטעם דאין שוחטין עליהן לבדן משום רשות דהוי חולין לעזרה אבל לעשות טפילה לא מיקרי חולין לעזרה הואיל והוקדש שפיר א"כ לכאורה לא קשה כולי האי די"ל נימנין עם אחרים וק"ל

ו) בס' באר יעקב על ה' מגילה הקשה אמאי לא יהא חציו עבד וכו' חייב במגילה אף להוציא אחרים דהא הוי כמשוחרר גמור הואיל וכופין את רבו ע"ש ולכאורה לא הבנתי ודאי מידי דתלוי בשיעבוד דמעשה ידיו לרבו שייך שפיר לומר דחכמים הפקיעו שיעבודו הואיל ותקנו לכפותו משא"כ לענין איסור כ"ז שלא קיבל שיחרור אסור לישא בת חורין וכן לענין שאר דברים וא"כ לא מהני ומכח זה מיושבים כל הקו' שהקשה שם וכעת לא עיינתי היטיב בפירושי הלז

עי' לח"מ שהקשה בפסח איך מייתי חולין לעזרה מספק ותי' דחכמים הפקיעו והפקיר השיעבוד לענין זה. ועי' מ"ל שתמה היכן מצינו הפקר כזה אשר יחזיר לשיעבודו ע"ש. ועי' תוס' ס"פ השולח שהביאו בשם הירושלמי מחלוקת ר"י ור"ל אי הפקר חוץ מעכו"ם מהני ע"ש. וקצת יש לספק אי מהני חוץ מעבד כנעני ואם נאמר דמהני י"ל שפיר חכמים הפקירו אותו ליום זה דזה ודאי מהני כמבואר בנדרים סוף אין בין המודר. ועי' באו"ח סי' רמ"ו ודברי המג"א שם תמוהין ואכ"מ. והפקירו אותו חוץ מעצמו ולא שייך לומר דאחר יתפוש אותו ז"א דא"כ הדר ה"ל הפקר דהרי עיקר הטעם שלא והי' לו אדון והבן זה וק"ל

ז) (שם) בגמ' והתניא יאכל ממקום שרוצה וכו'. עי' תוס' נדרים. בסוגיא דשה לב"א שהביאו תוס' לעיל ד"ה שה לב"א וכו' שם כ' תוס' דאם שה וכו' לאו דאו' ממילא מותר הקטן לאכול דאינו בכלל שלא למנויו מי שאינו מחויב וכו' והביאו ראי' מנשים למ"ד רשות ואפ"ה מותרין לאכול וכו' יע"ש. א"כ כפי הנראה מתוס' אוכלין אף שלא נמנין וכו' א"כ לכאורה מה פריך הש"ס כאן דילמא הך ברייתא אתי כמ"ד נשים בראשון רשות ולכאורה עבדים הוי כמו נשים ומש"ה מותרין. אך י"ל דא"כ ת"ל אף במי שאינו רבו יכול לאכול וק"ל

ח) (שם) מתני' בדלא קפדי וכו' לכאורה צריך לחלק מדוע זה לא תלי ג"כ בברירה וצ"ע

ט) (שם) אבל משל עצמו אוכל וכו' לכאורה ודאי אם העבד שוחט תחילה על עצמו יראה דמהני וכנראה לקמן ע"ב דקאמר גדי שלי וכו' וא"כ מה פריך הש"ס כאן דילמא קאי הדיוק הא משל עצמו יאכל וכו' היינו תחילה וי"ל וק"ל. ומכאן קשה למ"ש הכ"מ בשם בנו של הרמב"ם ליישב מ"ש הרמב"ם דלמשנה אחרונה לא יאכל וכו' משום דחכמים לא ביקשו לעשות לו תקנה להביא ק"פ כדי שלא יהי' לו תקנה וישחררו רבו יע"ש. ות"ל הא ס"ס יש לו תקנה לשחוט משל עצמו קודם שישחט רבו וגם יראה אף אחר שישחט רבו כיון שאין לו תקנה ע"י רבו ודאי לא ניחא לי לרבו לשחוט עליו וצ"ע וכבר כ' זה במ"ק

עוד נזכיר דלכאורה לפי המבואר בריש חגיגה דעבד פטור מראי' משום דכתיב אל האדון ה' וגו' מי שאין לו אלא אדון אחד וכו' א"כ מש"ה יש לפטור גם מפסח דילפינן מהדדי לפמ"ש תוס' ריש מכילתין דמי שאין לו קרקע פטור מש"ה ועי' מ"ל ריש הק"פ ע"ש

י) תוס' ד"ה לישא שפחה וכו' כ' הרבה במ"ק. ועוד יותר בחי' למס' גיטין. וכאן נכתוב עוד קצת מ"ש תוס' וליתי עשה וכו' בגיטין כ' דכונת תוס' שישא בת חורין דבשפחה אכתי לא קיים פ"ו ושבת לא הוי עשה דאו' רק מדברי קבלה אך מה שתי' תוס' כאן דלגבי דידה ליכא עשה דתוכל לישא עבד נראה בעליל דכונת הקו' הי' שישא שפחה ועי' מהרש"א

יא) בא"ד וא"ת וימכור עצמו וכו' עי' תוס' גיטין שתי' גירי וחרורי אסורים לימכור עצמם בעבד עברי ע"ש

יב) בא"ד ואי לא תפסי קידושין וכו' עי' מהרש"א שתמה דהרי משמע דמשום בעילת זנות לא קפיד דאל"כ אף אם הי' יכול לישא שפחה לא הי' מהני כמש"כ תוס' בגיטין שם. וקצת הי' מקום ליישב ואין להאריך. ועי' צל"ח מש"כ כאן כתבתי באריכות בחי' לגיטין הנ"ל

יג) ע"ב גמ' במלך ומלכה וכו' עי' תי"ט שצידד בתחילה להוכיח מכאן הא דאמרינן בכל דוכתי אין ברירה בדאו' היינו מדרבנן דאי ס"ד מדאו' תיקשי לדעת הרמב"ם שכ' הטעם משום שלום מלכות התירו וכי משום ש"מ שרינן איסור דאו' ע"ש. ובאמת כי לא משמע כן בכל הפוסקים. ועי' בתי"ט שמתרץ באופן אחר כל המקדש וכו' אדעתא רבנן ע"ש

יד) (שם) אנן לא נאכל וכו' יראה אף מן הנמנה ראשון והוא עצמו נשחט ראשון ג"כ לא יאכל וכדומה שכ' זה בחי' על ה' ק"פ ע"ש

טו) (שם) הולך אצל רבו הרגיל וכו' קצת צריך להבין הרי מבואר לעיל דאף אם שחט העבד משל עצמו צריך לאכול משל רבו וא"כ האיך יכול להתנות וכו'. וצ"ל דשאני הכא דניחא לי' לרבו כי היכי דתהוי לי' תקנתא וק"ל. גם י"ל אם העבד שחט תחילה ש"ד. ולפ"ז קשה ג"כ על תי' הר"א בנו של הרמב"ם שאביא לקמן

טז) עוד זאת נזכיר גבי חצי' עבד וחב"ח ודאי אם רבו שחט ג"כ על צד חירות שבו ודאי ג"כ מהני ועי' רש"י במתני' ריש פירקין ד"ה לא יאכל וכו' כ' דלא הי' דעת רבו על צד חירות משמע כנ"ל. ומכח זה קשה לי על תי' הר"א בנו של הרמב"ם שכ' לפי' משנה ראשונה עשו חכמים תקנה בזה כדי שיוכל לשחוט ע"ש. ואמאי הי' צריכין לתקן הא יכולין לומר לרבו אשר ישחט גם על צד חירות וי"ל וק"ל

גם מה שסיים הלח"מ שם ליישב מ"ש הכ"מ דהוי ספק היינו דבעי הש"ס פ' השולח מעוכב גט שחרור קנס למי ע"ש. ולא אבין למשנה ראשונה מאי ספק איכא וק"ל ובחי' לגיטין ועל הרמב"ם הארכתי הרבה

יז) רש"י ד"ה בתקנתא דרבי' וכו' עי' מהר"ם שמחק הך שממעט וכו' והיינו משום דהוקשה לו דהרי לקמן מסיק הש"ס הטעם משום חילוק מתנות וסמיכה וזריקה ושפיכה ועי' תשו' ח"צ וסי' קנ"א) שם כ' כונת מהר"ם משום דקשה הרי בלילה כשיבוא רבו ידע מה אמר וא"כ מאי ממעט באכילתו. וכ' הח"צ דס"ס ממעט שהרי עכ"פ ביום ראשון קודם שיבוא אצל רבו לא יאכל מחשש פסח וא"כ ממעט ע"ש. ועי' שעה"מ (פ"ג מה' ק"פ ה"ט) שם הקשה על הח"צ דא"כ מאי פריך לקמן ונטרחו וניתי מותר פסח וכו' והרי כ' תוס' לעיל (ע"א. ד"ה לימד על חגיגת י"ד וכו') דהא דמותר פסח אינו נאכל רק ליום ולילה נפקא לן מן ובשר זבח שלמיו וכו' א"כ יראה דבהא לא הוי כמו פסח ונאכל ביום זבחו ג"כ א"כ הדר ממעט א"ו משום זמן מועט לא קפדינן א"כ נסתר דברי הח"צ. ודעתי אי"ה עוד לעיין בדיני מותר פסח בל"נ

יח) עוד כ' הח"צ שם דקשה על רש"י כאן איך יכול להתנות בשלמים ת"ל הרי שלמים נשחטין קודם