פתח הבית חלק א קיג

בשבת (כה.) דלחד תי' בתוס' שם הא דתרומה טמאה טעון שריפה הוי רק מדרבנן. ואף לפי מה שצידדו תוס' שם דהוי דאורייתא ע"ש ד"ה כשם שמצוה וכו' מ"מ הטעם משום דאיקרי קודש ואם אין קרא לקודש מנ"ל תרומה ע"ש. ולדידי צ"ע דהרי אין כונת תוס' דלמה לו קרא בטומאה רק למה לי הלכתא בשאר פסולין דבשריפה ניליף מתרומה וק"ל

קד) בגמ' דתניא ר"נ אומר מפני אנינות וכו' בענינים אלו הארכתי בחידושי לתורה פ' שמיני ע"ש

קה) דף פג ע"א תוס' ד"ה אמר להן וכו' עי' מהרש"א שכ' אף דתוס' תי' לעיל דהש"ס קאי לר"י מ"מ הא דחו פי' זה ע"ש. ולכאורה לא הבנתי דמה שדחו הוא רק דאין הפי' בש"ס מנ"ל דמיד רק הקו' היא מנ"ל כלל שריפה. וכבר כ' זה לעיל בתוס' שם וצ"ע

עי' רמב"ם פ"ד מהק"פ פסק בדם ובעלים תעובר צורה ע"ש. וע"כ צ"ל דסובר דר' יוחנן סבר רק לריה"ג הוי דם כמו פסול גוף אבל איהו לא סבר הכי דאל"כ הי' לו לפסוק כר"י ועי' תוס' לעיל (פב.) ד"ה בשלמא וכו' וק"ל

קו) מתני' חל ששה עשר בשבת וכו' לכאורה קשה אם יו"ט אסור מכש"כ שבת ועי' תי"ט שפי' דס"ד כדי שלא להרחיק כ"כ ע"ש. ויש מקום עוד לומר כיון דקיימ"ל נותר אף שלא בזמנו אין נשרף רק ביום עי' יבמות (עב:) ועי' שעה"מ (פט"ו מה' פה"מ) הנ"ל פלפל בזה. א"כ י"ל מתני' קמ"ל אם שבת בט"ז ישרף בשבעה עשר היינו ביום כמו בששה עשר בחול דאף שלא בזמנו דוקא ביום וק"ל. ועי' ילקוט פ' בא רמז קצ"ח שם אמר אם לט"ו א"צ שהרי שריפה מלאכה היא אלא מאי ת"ל עד בוקר שאם חל ט"ז בשבת נשרף לשבעה עשר ושם התימה יותר אם אין דוחה יו"ט מכש"כ שבת וכבר הרגישו מפרשים בזה ובחי' לפ' ערבי פסחים כ' קצת בזה

קז) (שם) העצמות וגידין וכו' לכאורה אמאי יהי' בעצמות נותר נימא כיון שא"א בשבירה א"כ לא הי' יכול לאכלו לא נעשה נותר וכמש"כ תוס' לעיל (פב.) ד"ה בשלמא וכו' שכ' אם לא הי' אפשר לאכול לא נעשה נותר לשרוף ושם בלא"ה א"א לאכול שהוא טמא ע"ש משא"כ כאן נימא אם אתרחש שבירת עצם בשוגג או איזה אופן שיהי' נימא דמותר לאכול דלח נעשה נותר וי"ל וק"ל. גם י"ל דשפיר נעשה נותר דמה"ת הי' אפשר להוציא ע"י גומרתא ועוד נזכיר בזה לקמן אי"ה גם בלא"ה יש לחלק הואיל עכ"פ המוח מותר רק אריא הוא דרביע עלי' וק"ל

קח) (שם) בגמ' לימא מסייע לרב מרי וכו' עי' רמב"ם (פ"ד מהק"פ ה"ב) בהגהות מ"ל שם הקשה על מה שכ' תוס' חולין (קכה.) שם כ' דרב מרי רק קמל"ן דשימש נותר אף אחר שחלץ המוח מטמא ידים אבל בעוד שהמוח בתוכו מבואר במתני' דחולין דהוי כמו נותר ומאי דקאמר הש"ס כאן דאית בי' מוח היינו שהי' בו מוח אבל לא עתה וכו' ותמה ע"ז הרי הש"ס קאמר כאן נחלצינהו ונתברינהו, א"כ חזינן שיש בו מוח ע"ש. ולא אדע קו' דהרי כונת תוס' דהשתא אין בו מוח היינו ע"י ששובר אותו ונוטל המוח אף שהלשון קצת דחוק הכונה כן וכבר כ' ג"כ בזה בחי' על ענין תנור מקדש

קט) (שם) רב זביד וכו' עי' רש"י ועי' מהרש"א שפי' דרב זביד מוקי כר' יעקב ומש"ה הוי ספק אבל ר"נ מוקי לה כר"ש ע"ש. ועי' רמב"ם (פי"ט מה' פה"מ ה"ח) ועי' הגהות מ"ל שם שפי' דהרמב"ם סובר דר"נ מוקי לה כר"י ואפ"ה אסור מספק ע"ש

קי) ע"ב תוס' ד"ה אי אמרת בשלמא וכו' ועי' מהרש"א שהקשה דילמא רב ג"כ מה דאמר חוץ מגידי צואר היינו לענין אכילה ותי' כיון דאין נ"מ לדינא לא שייך זה ע"ש. ולכאורה קשה קצת דהרי צריך להבין אמאי ניחא לי' אי הוי בשר הרי ס"ס כיון דהוי נותר א"כ הרי עבר על לא תותירו וח"כ מדוע שנה התנא סתם הגידין וכו' דמשמע דהם ודאי יהיו נותר דלא יאכלום וקשה הרי כיון דראוין קצת לאכול א"כ אמאי לא יהי' מחויב לאכול כדי שלא יעבור על בל תותירו וצ"ל מ"מ כיון שאין דרך כ"כ לאכול אינו בכלל בל תותירו א"כ קמל"ן טובא ונ"מ לדינא. וא"כ הדרא קו' מהרש"א לדוכתי' וי"ל ואין להאריך. גם י"ל כיון שמשהה כדי לבערו מותר לכתחילה וכמ"ש ראשונים בחמץ דמשהה כדי לבערו ש"ד ועי' תשו' שאג"א בדיני חמץ

קיא) (שם) בגמ' אמר ר"ח לא נצרכה אלא בגיד הנשה ואליבא דר"י וכו' הנה כאן מבואר עכ"פ דאם אסור ודאי אין טעון שריפה דאינו בכלל נותר ועי' תשו' שאג"א סי' צ"ו הקשה אמאי לא נימא דעשה דאכילת פסח דחי ל"ת דגיד הנשה דא"ל דאין חייב לאכול רק כזית ז"א דהרי אמרינן בזבחים (צו) דאי לאו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הי' הדין בשר קודש שבלע מאיסור מותר באכילה מטעם עשה דוחה וכו' וכן לקמן (פה.) בעצם שיש בו מוח וכו' א"כ חזינן דחייב לאכול כולו א"כ הדר קשה כנ"ל. ושם צידד די"ל דפסח הוי עשה שלה"ד ואין דוחה ל"ת שאה"ד ובחי' לסוגיא דתנור מקדש כ' שם דיראה דהוי עשה לאחה"ד כיון דנאמר לאחה"ד בפ"ש ושם הארכנו קצת. ושם כ' ג"כ כי י"ל דס"ס כיון דבחולין אסור ממילא אינו בכלל בשר עכ"פ. ועתה נתיישבתי כי יש סעד להוכיח זה עי' תוס' לעיל (פב.) ד"ה בשלמא וכו' שם הקשו ת"ל כיון דס"ס ע"כ יהי' נותר למחר ופשיטא דישרף ותי' לחד תי' דס"ס יכול לקוברו קודם שיהי' נותר. עוד תי' כיון שלא הי' אפשר לאכלו בלילה ממילא לא הוי בכלל נותר לטעון שריפה ע"ש. וקשה מאי נסתפקו תוס' כלל בזה הרי מבואר כאן בש"ם להדיא דבר שהוא אסור לא נעשה נותר. אך יראה די"ל ודאי גיד וכדומה דאסור לעולם א"כ לא הוי בכלל בשר האמור בתורה משא"כ לעיל בשר שנטמא או שיצא חוץ וכו' דהוי בכלל בשר רק שאירע מקרה אשר בשר זה נטמא או יצא וכו' יש מקום לומר דהוי שפיר בכלל בשר והבן

ומעתה מיושב קו' השאג"א הנ"ל שפיר דס"ס כיון דבחולין אסור לא הוי בכלל בשר כמו שאתה אומר מה דהוי בחולין בכלל בשר אף דעתה נאסר אפ"ה הוי בכלל בשר כמו כן נאמר להיפוך מה דלא הוי בחולין בכלל בשר אף דעתה הותר מ"מ לא מיקרי בשר וק"ל. גם כ' שם עוד ליישב משום משעת לעיסה חייב ואף דבלע ג"כ יצא מ"מ בעינן ראוי לטעם

קיב) (שם) ואלא אט תיפשוט דספוקי וכו' לכאורה קצת קשה למ"ד ספיקא דאו' מה"ת לחומרא א"כ ס"ס כיון שלא הי' באפשרי לאכול בלילה עכ"פ מחמת ספק יהי' מה שיהי' ס"ס אינו בכלל נותר וכעין זה מצינו כמה פעמים עי' מ"ל בה"ג ולהנ"ל ניחא כיון דעיקר הטעם כיון דאסור בעלמא א"כ לא הוי בכלל בשר דקרא וזה לא שייך בספיקא והבן

קיג) (שם) ושמנו של גיד וכו' עי' מהרש"א בחולין שכ' אף דשומן הוי רק דרבנן אפ"ה יש כח בידם לעקור ד"ת בשב וא"ת לענין לאו דלא תותירו וכו' ע"ש ולפי הנ"ל צריך ג"כ לומר דלא הוי בכלל בשר מדרבנן וק"ל

קיד) (שם) וניתי עשה ונדחי ל"ת וכו' מה דקשה אם שריפת קדשים הוי מ"ע שהז"ג ואין נשים