פתח הבית חלק א קיב

זריקה הבעלים ש"ד דבשעת זריקה לא בעינן גברא דחזי עי' תוס' שם ד"ה לימא ר"נ וכו' א"כ מתני' דהכא דתני רישא הפסח שנזרק וכו' וע"כ איירי שנטמא בין שחיטה לזריקה וכו' א"כ דומיא דהכא נטמא הגוף אף בין שחיטה לזריקה א"כ אמאי אין הציץ מרצה וק"ל

צא) עי' רמב"ם פ"ד מה' ק"פ ועי' בלח"ם שם ובחי' שם הארכתי וכן בחי' ליומא וכאן נכתוב עוד דמה שהקשה שם הלח"מ מדוע חילק הרמב"ם שם בין שוגג למזיד ומדוע בפ"א מפה"מ לא חילק. ונ"ל לפמ"ש לעיל סוף (עח:) דהמקשה לעיל הוי סבר דנהי דאין הציץ מרצה לכתחילה על טומאת דם מ"מ אם אין הדם טמא כלל רק הבשר (רק) אמרינן אם אין בשר וכו' בזה אמרינן שפיר אף לכתחילה יזרוק ולמסקנא אף בזה דוקא דיעבד אך עכ"פ מדוע נימא עוד דגם בדיעבד דוקא בשוגג משא"כ גבי פסח דעיקרו לאכילה א"כ צריך תיכף לזריקת דם ריצוי ציץ כה"ג יש לחלק בין שוגג למזיד והבן

צב) בתוס' ד"ה אי בנזיר וכי ימות וכו' תימא לר"י דילמא בנזיר וניטמא וכו' כונתם שנטמא הקרבן בשחיטתו וק"ל

צג) דף פא ע"א ברש"י ד"ה בשני שלה וכו' ותראה היום וגם מחר וכו' לכאורה קשה אמאי הוצרך לזה ת"ל אף אם לא ראתה בשלישי רק בשני א"כ ס"ס הרי אין יכול לאכול בלילה. ואפשר סובר רש"י בכה"ג שראתה רק שני ימים ודאי אין מטמא למפרע ואי דא"כ ס"ס מה פריך הש"ס דילמא איירי שראתה אח"כ רק בשני ולא בשלישי י"ל דזה פשיטא דלא מטמא למפרע ומאי קמ"ל וק"ל

לכאורה קשה לס"ד דש"ס עתה דטעמא דר' יוסי משום ריצוי ציץ א"כ מאי איריא דנקט וזרקו עלי' ת"ל אף אם עדיין לא זרקו יזרוק לכתחילה כדמסיק לקמן ע"ב. וי"ל. אך ז"א כיון שראתה עכ"פ עתה א"כ זה הוי טומאת גלוי ואיך יזרוק וק"ל

צד) תוס' ד"ה קסבר ר"י וכו' לכאורה י"ל הא דפריך הש"ס הכא וזיבה לא מרצה והתניא וכו' הי' יכול להקשות אף אם נימא דאין שוחטין על טומאת שרץ וא"כ למת בלבד י"ל אתי למעוטי שרץ אפ"ה לשון למת בלבד אבל לא שאר טומאות משמע יהי' מה שיהי' וא"כ ממילא ממועט אף זיבה רק פריך שפיר טפי מכח דלמ"ד שוחטין ממעט רק זיבה וכו' וכמו כן לקמן דפריך ולר"י למת בלבד וכו' למעוטי מה דקשה ג"כ לפי מה דמשני סב אין שןחטין וכו' ואתי למעוטי שרץ א"כ מנ"ל דר"י סבר למפרע מדרבנן דילמא מדאו' והא דסבר דזבה ח"נ פ"ש משום דסבר טומאת התהום דזיבה ג"כ הותר. ולהנ"ל ניחא דס"ס למת בלבד משמע למעוטי זיבה ג"כ א"כ מה הקשו תוס' כאן וצ"ל דתוס' סברי דלמת בלבד לא אתי למעוטי כל שאר טומאות והקשו שפיר ובתירוצם יתורץ הכל וק"ל ועי' צל"ח שהאריך

צה) ד"ה אי נמי כגון וכו' בענין זה הארכתי הרבה במ"א

צו) רש"י ד"ה בתמיד כל השנה וכו' עי' רמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש שם כ' אם נודע קודם זריקה וזרק הורצה אבל לכתחילה לא יזרוק א"כ קשה מאי נ"מ כיון דס"ס לכתחילה אין רשאי לזרוק ובדיעבד בלא"ה הותר משום טומאה דחוי' בציבור ושם בחי' כדומה כ' בזה. ולדעת הרמב"ם שפסק לכאורה טומאת זיבה הותרה בטומאת תהום א"כ נ"מ אף דיעבד דשאר טומאות לא הותרו בציבור משא"כ טומאת התהום מרצה ציץ וק"ל. ומכאן י"ל הוכיח הרמב"ם דינו עי' פ"ד מה' נזירות אך לכאורה לא שייר תהום זיבה בכהן

צז) (שם) ע"ב תוס' ד"ה אלא לפני זריקה וכו' עי' מהרש"א ולכאורה דברי' צריכין ביאור וכעת לא עיינתי כראוי

ומה שצריך ביאור בחלוקי דינים בין פסח לשאר קרבנות שחילק הרמב"ם בינם כמבואר פ"ד ופ"ו מה' נזירות ופ"ד מה' ביאת מקדש ופ"ו מה' ק"פ הארכתי במקומות אלו וביחיד בפ"ו מה נזירות ע"ש

עוד ראיתי להזכיר לפי הפשוט טומאת התהום הותרה היינו שלא ידע קודם שחיטה ונודע לו אח"כ ואפילו נודע בין שחיטה לזריקה זורק לכתחילה אבל אם נודע קודם שחיטה אסור לשחוט כיון דס"ס נטמא. ועי' רמב"ם פ"ו מה' ק"פ וא"כ קשה ס"ס אם נודע קודם זריקה הרי ס"ס אסור לאכול ואכילה מעכב עי' לעיל (עב:) דאף קודם זריקה מעכב אכילה. אך י"ל כיון דציץ מרצה על טומאת תהום ונהי דס"ס אינו רשאי לאכול הוי רק כאילו אינו רוצה לאכול וכמו שפסק הרמב"ם לענין טומאת בשר אף דאין ציץ מרצה על אכילות אפ"ה יוכל לשחוט ומכאן י"ל הוכיח הרמב"ם דינו ואין להאריך

צח) ד"ה נטמא רובו וכו' עי' מהרש"א ועי' פי' המשנה לרמב"ם שפי' מש"ה הותר בעצי המערכה כדי שלא לבייש וכו' ויראה דאף למ"ד לקמן מפני החשד סובר ג"כ דמשום שלא לבייש מי שאין לו עצים שיצטרך לגלות בפני אחרים שיהי' לו לעזר הותר לפני הבירה מעצי מערכה אבל אם רוצה לשרוף משלו לענין זה לא אמרינן שלא לבייש. וניחא שפיר מה שפסק הרמב"ם פ"ד מהק"פ כמ"ד ופני החשד ולא נצטרך לומר שחזר בו בחיבורו וק"ל

צט) דף פב ע"א בשלמא מעצי המערכה וכו' עי' מהרש"א שכ' דקאי רק אציקנין דאי לא"ה פשיטא דאסור בעצי מערכה ע"ש. ועי' רמב"ם (פ"ד מהק"פ) שלא הביא כלל הך דציקנין ואפ"ה כ' הטעם בעצי מערכה בחצרותיהם לא משום דילמא פיישן וצ"ע. וגם מדוע לא הביא הרמב"ם הך ציקנין. ע"כ יראה דסובר הרמב"ם דבאמת כיון שהתירו משום לב ב"ד מתנה לשרוף מעצי מערכה קדשים פסולין שוב אין חילוק בין רוב למיעוט ומש"ה הציקנין כדי ליהנות מעצי המערכה שורפין לפני הבירה אף שזה להם לבושת מ"מ חסים על ממונם יותר מש"ה קרי להו ציקנין וגינו אותם לא משום שעשו שלא דין דבאמת מותר רק גנאי להם לסבול קצת בושה רק להרויח ממון ולכך פריך הש"ס באמת הכל טעמא מאי מדוע לא הותר לכל ליהנות מעצי מערכה לשרוף קדשים אף בבית. וע"ז משני דילמא פיישן וכו' וניחא שפיר דהוצרך הרמב"ם להך טעמא וגם ניחא קצת מה שלא הביא הך דציקנין וק"ל

ק) בתוס' ד"ה בשלמא נטמא וכו'. וא"ת אמאי צריך קרא וכו' עי' לעיל (טו.) תוס' ד"ה ולד טומאה וכו' שצידדו לומר עיבור צורה היינו לינה בעלמא אע"ג דלא הוי נותר ניחא וק"ל

קא) בא"ד אבל קשה וכו' לכאורה לא תלוי זה בהקודם דאף אם הפירוש מנ"ל מיד קשה ג"כ קו' זו רק כונתם דקשה קו' זו. וע"כ צ"ל דהכא קאי לר' יוחנן דדם הוי כמו פסול בגוף א"כ ממילא שפיר נוכל לומר דהקו' היא מנ"ל מיד וכמו שתי' באמת הרשב"א וק"ל

קב) בא"ד אך קשה על זה וכו' לכאןרה נראה דהקו' רק אם הפי' קו' הש"ס מנ"ל מיד אבל אם הפי' מנ"ל כלל דבשריפה ניחא עכ"פ קו' אבל קשה שהקשה דהש"ס קאי לר"י דאית לי' דם הוי פסול בגוף וק"ל ועי' לקמן (ל.) ד"ה אמר להן וכו'

קג) ע"ב בתוס' ד"ה אבל אם נטמא וכו' עי' מהרש"א הקשה ניליף ממע"ש וכו' ועי' שעה"מ (פט"ו מה' פה"מ) שתמה הלא מע"ש אינו בשריפה ע"ש. אכן מה שהקשה עוד שם של תוס' מאי הקשו ניליף מתרומה הרי תרומה גופי' דבשריפה ילפינן מדאיקרי קודש כמבואר