פתח הבית חלק א קי

ני הטומאה הלא יוכלו לטהר קודם ט"ו די"ל שהי' מחוסרי כפרה ויודעים שלא יהי' להם קרבן עד אחר החג ע"ש ועי' שעה"מ שתמה דא"כ איך כ' הרמב"ם שהי' עושין בטומאה הרי שאר טומאות לא נדחו בציבור ובטומאת מת לא הוי מח"כ ורמז לעיין בזבחים (לב:) ע"ש והיינו דשם מבואר דלרבא ציבור שהי' טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותר לטומאת מת הותר נמי לזיבה ע"ש. וא"כ י"ל דאיירי כה"ג. אך הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא וע"כ דפסק כמ"ד דלא אמרינן הואיל וכו' וק"ל. ועי' ספר מראה כהן שם כ' זה ובלא"ה יראה אף למ"ד (דלא) דאמרינן הואיל וכו' מ"מ כיון דלטומאה יכולין ליטהר א"כ הדר הוי רק טומאת זיבה לחוד ויש לדחות וק"ל

עט) אולם קצת י"ל אחר שנבין הא דמיעטה תורה שלא לשחוט פסח בטומאה לכאורה י"ל הטעם משום שאין ראוי לאכול ופסח אכילה מעכבת אך למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ כ"ז שלא טבל ע"כ הו מגזה"כ דהרי זה יכול לאכול בלילה שיטבול ואף די"ל דהטעם שמא יפשע ולא יטביל יראה דזה אינו עיקר הטעם וכבר הארכתי בזה לעיל. ובלא"ה לדעת הרמב"ם דאף אחר שטבל טמא מת בשביעי שלו אפ"ה אין שוחטין עליו א"כ ע"כ הוי גזה"כ וק"ל. אך עכ"פ מחוסר כפורים בשביעי שלו דשוחטין עליו משום שיכול לאכול בלילה קשה לכאורה אף אם אין לו מה להקריב אפ"ה נימא יבא עשה דפסח וידחה ל"ת של טומאת הגוף דהרי במחוסר כפורים כ' הרמב"ם פח"י מה' פסה"מ דהוי רק לאו ולא כרת ולענין ביאתו למקדש עי' רמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש כ' דלוקה מלקות מרדות ומשמע דהוי רק דרבנן ואי משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עי' תוס' זבחים (לג:) ד"ה לענין מלקות כ' תוס' שם דדחי ביאה במקצת משום דהוי עשה שי"ב כרת דחי שפיר אף דהוי שם לאו ועשה וע"כ לענין ל"ת שבמקדש ג"כ אמרינן דעשה שיב"כ עדיף. ובאמת קשה קצת לשון תוס' שם דלא אתי עלי' רק משום ל"ת ועשה אי לאו דפסח הוי עשה שיב"כ וטפי הי' להו להקשות ג"כ מטעם ל"ת שבמקדש ואין פה מקומו

עכ"פ לפ"ז מיושב קו' שעה"מ הנ"ל דשפיר עושין בטומאה דעשה דוחה ל"ת. אך לפ"ז צריך להבין קצת טומאת בשר שהותר ג"כ או נדחה בציבור ת"ל זה בלא"ה ש"ד מכח עשה דוחה ל"ת וא"כ ניטמא סכין בשרץ דאמרינן לעיל (עח.) דאסור לאכול בטומאת הגוף משום מוטב ידחה טומאת בשר דהוי בלאו וכו' ות"ל טומאת בשר בלא"ה ש"ד מכח יבא עשה וידחה וכו' אך י"ל ס"ם כיון דעכ"פ נדחה נדחה ג"כ טומאת הגוף אך ז"א] דטומאת בשר כך הדין נותן דעשה דוחה [ל"ת] משא"כ (טומאת הגוף] דהוי ל"ת שי"ב כרת לא דחי. דבשלמא אם הטעם משום דחוי' בציבור ס"ד שפיר מה לי חומרא רבא או זוטא משא"כ אם הטעם משום עשה דוחה מסברא הדין נותן דטומאת הגוף לא דחי דהוי כרת וי"ל ואין להאריך וק"ל

אכן השעה"מ הקשה עוד א"כ מה פריך הש"ס בסנהדרין על ר"י דאמר מעברין מפני הטומאה הא סבר הותר בציבור. ומה פריך דילמא שאני הכא דהוי מח"כ ושאר טומאות לא היתרו בציבור. ובזה לא יספיק תי' הנ"ל דס"ס כיון דעשה דחי ל"ת ודאי מהדרינן כי היכי דלא נצטרך לדחות וק"ל. ע"כ י"ל באופן אחר דודאי לא שייך שהי' כל ישראל מחו"כ רק י"ל הכהנים היו מחו"כ. וכפי לשון הרמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש הוי איסור כניסה למקדש במחו"כ דרבנן בעלמא. וא"כ י"ל משום דרבנן ודאי אין ראוי לעבר רק ממילא נטמאו האימורים וע"ז שפיר טומאה דחוי' או הותרה וניחא

פ) ומעתה י"ל ג"כ קו' שעה"מ ושאג"א הנ"ל על תוס' (יומא ומנחות) שחילקו בין פסח לשאר קרבנות ציבור. א"כ מה פריך הש"ס כאן. ולהנ"ל י"ל כיון דע"כ איירי בכנ"ל א"כ הבשר לא נטמא כלל רק האימורין א"כ ממילא אין חילוק בין פסח לשאר קרבנות וק"ל. ומעתה ג"כ מוכח דטומאת בשר הותר בציבור אף משאר טומאות רק לענין טומאת גברי אז יש חילוק וק"ל. וכאן ג"כ טומאת אימורין הוי כמו טומאת בשר וק"ל. גם צריך לדעת אם עשה דוחה ל"ת מותר רק כזית ראשון

אח"ז ראיתי כי זה אינו דעכ"פ אם הכהנים מחו"כ נהי דיוכלו לילך לביהמ"ק כנ"ל מ"מ כיון דמחוסר כפורים שעבד חילל עבודתו עי' פ"ג מה' במ"ק א"כ נסתר הנ"ל וק"ל

פא) עוד נזכיר די"ל דעת הרמב"ם שפסק טומאה דחוי' בציבור ואפ"ה פסק דאין הציץ מרצי רק עודהו על מצחו עי' (פ"ד מה' ביאת מקדש). וכבר כ' שם ובחי' לעניני חנוכה. ונתיישבתי כי י"ל עוד די"ל גם ר"ש סבר טומאה הותרה בציבור. ומה שהקשה כ"ג ביה"כ יוכיח. היינו משום נהי דטומאת מת הותר מ"מ שאר טומאות לא הותרו. ועכ"פ קשה מכ"ג ביהכ"פ אם נטמא בשאר טומאות. ור"י השיב טומאה הותרה וכו' אין הכונה דוקא משים היתרה אף אם דחוי' ג"כ ש"ד רק כונתו ציבור שאני משום דהוא סובר טומאת בשר אף בשאר טומאות הותר וכאשר כ' בחי' לה' במ"ק דתלי זה דלמ"ד דילפינן מבמועדו אפילו בטומאה אמרינן שפיר דטומאת בשר אף שאר טומאות הותר כיון דעיקר מיעוט לשאר טומאות מדכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחין ואפ"ה דוקא לנפש ולא שאר טומאות א"כ זה דוקא בטומאת גברי אבל לא בטומאת בשר משא"כ מאן דיליף טומאה נדחה מגז"ש ולא ממשמעות דמועדו עי' לעיל (עז.) ור"פ אלו דברים ע"ש. א"כ י"ל כיון דעיקר הלימוד מהא דאיש איש וגו' א"כ ממילא כיון דמיעט דוקא לנפש אף טומאת בשר אימעוט. וא"כ ניחא הרמב"ם פסק כמ"ד דיליף מבמועדו. וגם הרי הרמב"ם שם פ"ד מה' בה"מ פסק מקרא דדברי הימים מוכח דפסח נדחה בטומאה וא"כ אף טומאת בשר נדחה ולא קשה כלל מכ"ג ביה"כ

ומיושב ג"כ קו' מהרש"א כאן שהקשה למ"ד דלר"ש אין מעברין לכתחילה ות"ל הא איהו סבר טומאה דחוי' וכו' ולהנ"ל אין מוכח וכנ"ל וק"ל

פב) עוד נזכיר מש"כ לעיל להקשות ת"ל אף אם טומאה דחוי' וכו' הא בצירוף ריצוי ציץ מהני [אף[ לכתחילה וא"כ ס"ס אמאי הוצרך חזקי' לעבר. יראה דלא קשה דנהי דהרמב"ם פסק דלענין טומאת גברי ג"כ יועיל ריצוי ציץ מ"מ כיון דעכ"פ אין הציץ מרצה על אכילות לכ"ע עכ"פ לאכול ממש א"כ זה לא הותר רק משום טומאה דחוי'. וכבר הארכתי בזה בחי' לעיל בסוגיא (דף עח עט) ע"ש. ובפ"ד מה' בה"מ הארכנו יותר ושם כ' לפרש כונת הרמב"ם דציץ מרצה בציבור ג"כ רק לענין דיעבד ודלא כתוס' ביומא הנ"ל ושם הארכנו

ומה דהקשינו בחי' הל' ביאת מקדש דס"ס אמאי לא יעברו מפני טומאה כדי לעשות קרבן חגיגה ועולת ראי' ושלמי שמחה דאין עושין בטומאה. צ"ל אם אין עושין כלל ל"ל בה ופסח שאני כיון דעושין בטומאה וצ"ע עוד

פג) גם עוד דבר נדבר מ"ש תוס' ביומא דהוכחת ר"ש מכ"ג ביה"כ היינו דלכתחילה אין מהדרין אחר