פתח הבית חלק א קט

ומיושב ג"כ קו' שני' דאף אם מדרבנן טומאה דחוי' מ"מ כאן שהתירה תורה מטעם אחר אף במקום דלא הותר לא גזרו חכמים והבן. ואפשר אף אם נטמא אחד אחר שחיטה וזריקה בטומאת הגוף כגון טומאת מת ג"כ נ"מ דהרי קיימ"ל אם נטמא ציבור טומאת מת אחר שחיטה וזריקה אסור לאכול כיון דלא נשחט בטומאה לא הותר כלל כמבואר לעיל (עח:) בסוף ע"ש. אך בזה יש לספק קצת די"ל שאני הכא כיון דס"ס נשחט בטומאת בשר וא"כ הותר אז והי' מותר אף בטומאת הגוף והי' רשאי לטמאות עצמו וא"כ אף שלא נטמא אז אפ"ה אם אח"כ נטמא יכול לאכול בטומאה והבן. ויש לפקפק בזה וק"ל. עכ"פ בשאר טומאות שפיר נ"מ וק"ל

סט) ועתה נאמר עוד לפי מה דפסקינן כר"ח דלא אמרינן הואיל והותר טומאת בשר הותר טומאת גוף ג"כ. עכ"פ טמא מת בשביעי שלו בכה"ג שהותר טומאת בשר יהא רשאי לעשות פסח כיון דשפיר יכול לאכול בלילה ע"י טבילה רק מגזה"כ שלא לשחוט עליו א"כ כיון שהותר בטומאה שהכהנים טמאים או כלי שרת א"כ אף הוא יהא מותר כיון דע"כ נעשה בטומאה וא"ל בשלמא מה שאסור מחמת שלא יהא יכול לאכול או ליכנוס למקדש הותר אבל מה שנאסר מצד גזה"כ אף שא"צ לילך כלל למקדש ולא לאכול מנ"ל דזה הותר וא"כ טמא מת שאסר מגזה"כ לא נדחה ז"א דהרי חזינן לעיל (עח) מחלוקת ר"ח ורבא רק דטומאת הגוף לאכול קדשים בכרת אבל לא מטעם הנ"ל וע"כ משום ס"ס הותר או נדחה שם טומאה רק טומאת גוף לאכול חמיר וק"ל. א"כ טמא מת בשביעי דשפיר יכול לאכול יהא מותר וכל כי האי הי' לו לרמב"ם להשמיענו זה ועכ"פ אם נאמר כן י"ל דעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ) שפסק שם טמא מת אף אחר שטבל אסור לשחוט עליו והקשו א"כ הא דלעיל ריש אלו דברים דאמר ר"י הזאה תוכיח שהיא משום שבות ואינה דוחה שבת וכו' ות"ל מאי יועיל הזאה הרי ס"ם יהא אסור לשחוט עליו. ולהנ"ל משכחת לה שהיו כלי שרת טמאים בטומאת שרץ והותר ג"כ טומאת הגוף רק אם אסור להזות א"כ לא יהא רשאי לאכול דטומאת הגוף לאכילה לא הותר וכנ"ל והבן זה

הואיל ושייך לענינים אלו סוגיא דסנהדרין (יב.) ת"ר אין מעברין שנה מפני טומאה נכתוב כאן מה שעלה במצודתי בסוגיא זו

ע) בתוס' ד"ה שעיבר מפני טומאה וכו' לפי' רש"י ותוס' דהוי טומאת עכו"ם וכו' קשה הרי לא הותר בציבור רק טומאת מת ולא שאר טומאות. וצ"ל או ע"ז שאני דאיתקש למת או משום דהוי טומאה דרבנן וכבר כ' בזה בחי' לעניני חנוכה

עא) בא"ד ותימה שהרי היו יכולים ליטהר בט"ו וכו' לפי' ראשון לא הקשו זה נ"ל כמ"ש רש"י ד"ה שעיבר יכו' שכ' שידע שלא יהיו מספיקין ליטהר עד הפסח וצריך ביאור קצת וק"ל. ועי' רמב"ם (פ"ד מה' קידוש החודש) במפרש שם שכ' באיזה אופן נוכל למצוא טומאה שא"א לטהר ומה דקשה עליו עי' שעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש

עב) שם ע"ב אמר מר ר"י אומר וכו' מה דקשה על תוס' מנחות (טו.) שכ' שם אף דבעלמא סבר ר"י טומאה הותרה בציבור פסח שאני הואיל ואית בי' אכילה ותוס' יומא (יא) ד"ה מכלל כ' מטעם אחר דפסח דומה קצת לקרבן יחיד מש"ה דחוי' א"כ מאי פריך הש"ס כאן. עי' שעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש הנ"ל שכ' ליישב דהא דפסח שאני הוי רק מדרבנן ומש"ה אין ראוי לעבר ע"ש. ולכאורה לפי' רש"י ותוס' כאן דהוי טומאת ע"ז דהוי ג"כ רק דרבנן ואפ"ה אם טומאה דחוי' מעברין (וכן כ' באמת השאג"א ע"ש. ועי' תשו' נוב"י מהדורא בתרא (חאו"ח סי' פ"ו) הקשה ג"כ קו וו ע"ש מה שתירץ)

עג) שם והתניא ציץ וכו' לכאורה צריך להבין ת"ל אף אם הותרה וכו' מ"מ אם יש בבית אב טהורין וטמאין מהדרינן אטהורין עי' יומא (ז.) א"כ כאן ג"כ כיון שאפשר לעבר מדוע לא יעשו כן והרי ודאי אין ראוי לציבור לטמאות עצמם לכתחילה וצ"ל דלעבר לא הוי כמו לכתחילה דהוי קצת דיעבד וכמו דלמ"ד הותר אם נטמא קרבן ציבור אף דאפשר באחר אפ"ה לא עבדינן הכי עי' תוס' יומא (ז:) ד"ה כ"ג ביה"כ וכו' א"כ כ"כ לענין עיבור והבן. אך לפ"ז קשה להיפוך לפי המבואר בתוס' הנ"ל דאף למ"ד דחוי' בציבור עכ"פ בצירוף ריצוי ציץ אף לכתחילה אין מהדרינן על קרבן אחר א"כ פ"ל אף למ"ד דחיי' אמאי מעברין. אך י"ל כיון דצריך ציץ הרי אין ציץ מרצה טומאת גברא וניחא

אך עדיין קשה לדעת הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש שכ' שם טומאה דחוי' בציבור ומהני ריצוי ציץ וכבר הארכנו לעיל (דף עח) בענין זה. ואם נאמר דכונת הרמב"ם רק לענין דיעבד ולענין טומאת בשר מהני ציץ אף לכתחילה ולענין טומאת גברא רק דיעבד זה דוחק. וגם הרי נראה לרמב"ם הא דתנן לעיל ששה דברים באין בטומאה היינו טומאת גברא ועלה קאמר הש"ס כ הפלפול לעיל (דף ע"ח) וע"ז מסיק הש"ס הא בציבור וציבור באין לכתחילה משמע לעולם

וגם אמרנו ליישב עפי"ז מה שהקשה בקרבן חגיגה הא דאמרינן בשמעתין דציבור יכולין לעשות בטומאה אף בשביעי שלהם יכולין אף שהי' יכולין ליטהר והרי רק דחוי' יע"ש ובחי' הארכנו. עכ"פ להנ"ל ניחא דע"י ריצוי ציץ הותר

ונחזור לעניננו עכ"פ קשה כנ"ל וצ"ל דמ"מ י"ל דעיבור קיל טפי מלפסול קרבן אף דלא פסלינן קרבן אפ"ה מעברין משא"כ ר"י סבר טומאה הותרה גמרי סבר הש"ס מסברא דאין מעברין וק"ל

עד) תוס' ד"ה כ"ג ביה"כ וכו' לכאורה לפמ"ש תוס' יומא הנ"ל עיקר הקו' כ"ג ביה"כ היינו אם נפסל קרבן לא מהדרינן על אחר א"כ משמע קצת שידעו זה במעשה וא"כ מה הקשו תוס' אך י"ל אף יה"כ לא ידעו במעשה רק מסתמא והקשו שפיר וק"ל

עה) שם בגמ' בגמ' א"ה ר"ש אומר וכו' עי' מהרש"א שהק' לס"ד דר"ש סובר אין מעכבין לכתחילה א"כ קשה הרי ר"ש סובר דחוי' וכו' ע"ש ותי' דחוק. ולפי מש"כ לעיל ניחא שפיר דס"ס כיון דציץ מרצה אין מעברין. ובלא"ה ג"כ ניחא די"ל אף דדחוי' אפ"ה אין מעברין. והרי הרמב"ם פסק טומאה דחוי' ואפ"ה פסק אין מעברין וק"ל

ובזה מיושב ג"כ קו' הנ"ל למסקנא מדוע קאמר ר"י אם עיברו אין מעוברת ות"ל הרי פסח לכ"ע דחוי' ולהנ"ל י"ל אף אי דחוי' אפ"ה אינה מעוברת וק"ל

עו) רש"י ד"ה לכתחילה א"ב ור"ש איידי וכו' ובחי' לה' ביאת מקדש כ' ליישב דרך פלפול ע"ש

עז) (שם) גמ' תניא נמי הכי וכו' לכאורה יראה מכאן מדאמר ר"ש אלא מפני מה ביקש רחמים וכו' משמע דלת"ק אף דבדיעבד מעובר אפ"ה ביקש רחמים כיון דלכתחילה אין רשאי לעשות דלא כמהרש"א ועי' כ"מ ספ"ד מה' ביאת מקדש

עח) תוס' ד"ה ונשים משלימות וכו' עי' בזה בפסחים שם ובחי' על רמב"ם הב"מ

עי' מפרש פ"ד מה' קידוש החודש שכ' שם איך משכחת