פתח הבית חלק א קו

דמשני הא לכתחילה וכו' באמת סובר אף דאין זורק דבר הנטמא אפ"ה לכתחילה לא וק"ל

ועכ"פ קשה לי על תוס' במנחות (כה:) ד"ה דמרצי וכו' שהקשו שם על רש"י שכ' דציץ מרצה על עולין לכ"ע וכו' והלא לר"י אין ציץ וכו' ע"ש וצ"ע דלמסקנא ר"י סבר שפיר דציץ מרצה על עולין רק לכתחילה לא יזרוק כמו דם שנטמא דלכ"ע מרצה אפ"ה לא יזרוק לכתחילה וצ"ע וק"ל. ועי' לקמן (עט.) כתבתי עוד השייך לכאן

עוד יש להקשות מה פריך הש"ס מאי דוחקי' דרב וכו' ת"ל הא מתני' דלקמן (פ:) לתוס' ד"ה נזרק דמו וכו' שפי' שם דע"כ מתני' אתי שם כהר"ן ומש"ה מוקי מתני' דהכא ג"כ כר"נ ומכח זה י"ל הכריח הרמב"ם שפסק (פ"ד מה' ק"פ ה"ב) דאף לרבנן נזרק ואח"כ נודע מרצה יע"ש ועי' תוי"ט. וקצת י"ל דלכאורה מתני' דלעיל (עו:) דתנן פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שתחילתו לאכילה וכו' ולכאורה לר"נ טומאת בשר דלא מעכב א"כ בניטמא בשר אין רשאין לאכלו וא"כ ע"כ מתני' דלעיל אתי דלא כר"נ א"כ שוב ה"מ לאוקמי מתני' דהכא כר"נ ג"כ וק"ל. אכן בגוף הדבר אף לר"נ פסח שבא בטומאת בשר אסור באכילה ועדיין צריך ביאור ולקמן (עט.) נזכיר עוד בזה אי"ה

מא) דף עט ע"א תוס' ד"ה או שהיו כהנים טמאים וכו' אע"פ שיכולין ליזהר וכו' לכאורה תימה הא הותר טומאת הגוף שנכנס למקדש בטומאת הגוף וכמו לקמן בנטמא הסכין וראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. אולם לענ"ד נראה דס"ס הוקשה להו שפיר דנהי דהותר טומאת אימורין מנ"ל להתיר טומאת בשר ונהי לקמן בטומאת סכין אמרינן דהותר היינו כיון דס"ס הותר עכ"פ טומאת בשר הותר ג"כ טומאת הגוף לגבי בשר רק דסבר ר"ח אם נטמא טומאת שרץ לא אמרינן הותר דעדיין לא הותר טומאת כרת אך כיון שנטמא סכין בטמא מת דעכ"פ הותר כרת לענין כניסה למקדש ונהי דלענין אכילת בשר לא הותר רק לאו מ"מ כיון שהותר טומאת כרת לענין כניסה והותר ג"כ עכ"פ אכילת בשר עכ"פ בלאו הותר ג"כ אכילת בשר בטומאת הגוף משא"כ קו' תוס' כאן נימא דלענין אכילת בשר לא הותר כלל אף דהותר לענין הקרבת אימורין מ"מ עדיין לא הותר אכילת בשר כלל וק"ל

מב) בא"ד כיון דאשתרי טומאת אימורין וכו' עי' צל"ח מה שתמה בזה דלקמן פ' מי שהי' טמא לא איירי כלל בענין זה וצ"ע

מג) (שם) בגמ' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ וכו' מה דקשה הרי לא הותר במת רק טומאת מת אבל לא שאר טומאות עי' צל"ח וכבר הארכתי בזה בחי' לה' ק"פ דטומאת בשר הותר בציבור אף שאר טומאות רק טומאת גברי הותר רק טומאת מת ואין עת האסף פה

מד) (שם) מוטב יאכל בשר וכו' לכאורה קשה טובא הרי מתני' לעיל (עח:) וכן (פ:) אתי כר"נ עי' תוס' שם ד"ה נזרק ואח"כ נודע וכו' וא"כ כיון דלר"נ אכילת פסחים לא מעכבא א"כ יראה דלא הותר כלל אכילת בשר בציבור כיון דלא מעכב וא"כ לא הותר כלל הטומאה ודוחק דנימא מתני' דהכא לא אתי כר"נ. אכן צ"ע לכאורה דא"כ לר"נ בטומאת גברי יהא מותר הבשר באכילה וטומאת בשר אסור באכילה זה דוחק ועדיין צ"ע בזה וק"ל

מה) בתוס' ד"ה אלא שניטמא בסכין וכו' עי' צל"ח ויש לדחות דבריו ואין להאריך

מו) (שם) בגמ' ורבא אמר וכו' לכאורה קשה כיון דאין מוזהר כה"ג על טומאת הגוף א"כ ל"ל כלל הטעם שאין קרבן ציבור חלוק אכן י"ל אי לאו הך טעמא הוי ס"ד לומר גבי דידי' לומר להיפוך כיון שמוזהר בטהור יאכל בשר מוזהר ג"כ בוהבשר אשר יגע בכל טמא וק"ל

מז) עוד נזכיר גרגיר אחד מ"ש כבר בחי' ליומא דקשה לכאורה הא דבקרבנות ציבור אין נאכלין בטומאה רק פסח הואיל ועיקרו לאכילה והיינו הואיל ואכילה מעכבת א"כ ע"כ כשהתיר קרא לשחוט בטומאה ע"כ שמותר ג"כ באכילה וכמי שפי' רש"י לעיל (עו:) ד"ה שמתחילתו וכו' ע"ש וא"כ קשה שתי הלחם דג"כ עיקרו להכי דהרי מבואר לעיל (עז. עח) דשתה"ל אף לר"א אם אין ציץ מרצה על אכילות אסור להניפן בטומאה א"כ בציבור כשהותר להניפן ע"כ משום דמותר באכילה ושם כ' עוד בזה אך עתה נראה דודאי שם אין עיקר לאכילה וראי' דא"כ אף ציץ מרצה לא יועיל כיון דס"ס אסור באכילה וכמ"ש התוס' בסוגיות אלו רק הכונה אם אין ציץ מרצה הוי כאלו אין כאן שתה"ל כלל ונהי דר"א סובר יש דם אעפ"י שאין בשר מ"מ בשתה"ל דהתנופה היא בהם עצמן והוי כאילו אינם אבל אם ציץ מרצה הוי כאילו הם בעין רק שאין רוצה לאכול דרשאי להניף וכן יראה לשון אין ציץ מרצה על אכילות ולא קאמר אין הציץ מרצה לאכול א"ו הכונה בדבר אכילה אף שאין אוכל אפ"ה אין ציץ מרצה וכן מבואר מלשון הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש שכ' שם אין ציץ מרצה על דברים הנאכלין ע"ש וגם לא קשה מדהתירה תורה להקריב הקרב עם שתה"ל בטומאה אף דשתה"ל מעכבין כבשים זה רק תנופת שתהל"ח אבל לא אכילתם וק"ל

מח) ונזכיר עוד לכאורה קשה לר"נ דסבר אכילה לא מעכבת א"כ יהא הא בשר פסח שניטמא כגון שניטמאו כהנים או כלי שרת נימא דאסור באכילה דנהי דטומאה הותרה בציבור או דחוי' מ"מ כיון דבשאר קרבנות ציבור עכ"פ אסור באכילה רק פסח שאני דע"כ הותר קרא לאכילה לר"נ דאכילה לא מעכב א"כ מנ"ל הא אך יראה כיון דלר"נ עכ"פ אם גברי לא חזי ע"כ מעכב א"כ עכ"פ אם רוב ציבור טמאים טומאת הגוף ע"כ הותר בשר לאכילה א"כ מכש"כ בטומאת בשר וק"ל

מה דקשה לי לפמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' ק"פ) פסח שניטמא ונזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא ציץ מרצה כמתני' לקמן (פ:) וע"כ משום דסובר נהי דאכילה מעכבא מ"מ מכח ריצוי ציץ נעשה כאילו רק אין רוצה לאכול וכאשר הארכנו בחי' לה' ק"פ ועי' תוי"ט במשנה דף פ' ע"ש א"כ קשה איך קאמר הכא אם נטמא סכין בשרץ הותר רק טומאת בשר הואיל ואינה רק בלאו ות"ל אמאי נימא שהותר כלל הרי לענין זה א"נ כלל להיתר ציבור רק מותר מכח ציץ מרצה וא"כ לכאורה כיון דטומאה דחוי' בציבור רק מכח הכרח וא"כ מה שמותר לעשות הפסק היינו מכח ציץ מרצה על אכילות ואם נימא דר"ח ורבא באמת סברי אין ציץ מרצה וכו' מ"מ תיקשי על הרמב"ם שכ' ספ"ז מהק"פ מוטב ידחה טומאת בשר שהוא בלאו ת"ל אמאי מותר כלל ויש לדחוק ולומר דעכ"פ הותר טומאת אימורין והותר ג"כ טומאת בשר כמ"ש תוס' במתני' וגם על תוס' קשה איך שייך לומר הואיל והתרו אימורין ת"ל הא בלא"ה ניתרין משום ציץ מרצה. ע"כ נראה העיקר כיון דעכ"פ הותר ג"כ משום ציבור א"כ ס"ס נוכל לומר דס"ס טומאה הותרה בזה משום ציבור אף שא"צ לזה וק"ל ובחי' להק"פ כ' כי יש מקום לומר טומאת בשר לא הותר כלל בציבור ועי' לעיל (סב:) מבואר בשר ג"כ הותר ע"ש

מט) עוד אדבר רגע בענינים אלו ושייך לסוגיא לעיל (עז עח) הנה התוס' (בדף עז.) ד"ה דלא אשכחן וכו' הקשו הא אין הציץ מרצה רק טומאת בשר ולא גברא וכו' וכבר כ' לעיל בזה ובחי' ליומא דלכאורה הי' נראה כונת התוס' דמתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו' ודאי איירי אף בטומאת גברא. אולם עתה ראיתי בתוס'