פתח הבית חלק א קה

לומר כן משום הואיל ואקדמי' וכו' כנ"ל וע"כ צ"ל דלר"י י"ל לא דייק כלל הך דאקדמי' א"כ קשה שפיר נימא בלא"ה טעמא דר"י דכולי קרא להכי וק"ל. ועפ"י הנ"ל יראה דעיקר כפי הגירסא ור"י אין הבשר מותר באכילה מנ"ל דאי הוי הפי' כנ"ל דקו' הש"ס היא מכח אקדמי' והיינו דמכח אקדמי' ע"כ הפסוק אתי ג"כ לענין דיש דם וגם לענין דאין הבשר מותר וכו' א"כ אין הקו' מנ"ל דאין הבשר מתיר וכו' אף די"ל דהפי' מנ"ל ממקום אחר דאין הבשר מתיר כי היכא דתימא בע"כ קרא אתי לאין בשר אין דם ולא תיחוש להך דאקדמי' דזה דוחק וטפי הגי' בלא מנ"ל דהקו' הרי קרא להכי הוא דאתי וא"כ ממילא מכח אקדמי' ע"כ אתי גם לאשמעינן דיש דם אע"פ שאין בשר אבל לפי מה שהוכחנו דקו' הש"ס הי' רק מנ"ל הך דאין בשר מותר וכו' וע"כ צריך ליישב קו' מהרש"א באופן אחר שפיר הגי' מנ"ל וק"ל

לב) תוס' ד"ה עומר ושתי לחם וכו' לכאורה מדוע לא הקשו כן במתני' מיד וקצת י"ל דבמתני' הי' אפשר לומר שתהל"ח היינו הקרב עמהם אבל כאן מוכח להדיא דהפי' שתי הלחם עצמן וק"ל

לג) דף עח ע"א ברש"י ד"ה ביחיד וכו' עי' מהרש"א שכ' דלפ"ז הא דתני לעיל פסולה ע"כ לכתחלה משמע ולא חש לקו' ראשונה ע"ש. ולכאורה אף לתוס' צ"ל כן אך י"ל לתוס' י"ל הא דתני בברייתא פסולה קאי רק אאבוד ושרוף ובנטמא באמת רק לכתחילה וק"ל. אך לפ"ז קשה דילמא גם רש"י סובר כן דבאבוד וכו' באמת לר"י אף דיעבד פסול והא דפי' רש"י כאן הטעם משום דטומאה הותרה וכו' משום דרש"י סובר דאי טומאה דחוי' וכו' אין סברא להקל לכתחילה בציבור יותר מיחיד אי לאו טומאה הותרה וק"ל

לד) גמ' מסתברא קאמר כי קאי בזבחים וכו' לפי פשוט נר' שזה הוא פירוש הסיפא נראין דברי ר"א ור"י במנחות וכו' ועי' לח"מ פ"א מה' פה"מ שם פי' לדעת הרמב"ם הפי' כאן להיפוך ע"ש

לה) (שם) ע"ב רואה אני דברי ר"א בדיעבד וכו' עי' רמב"ם פ"ד מה' בית הבחירה ופ"א מה' פה"מ ועי' לח"מ שם ובחי' ליומא הארכנו וגם בחי' על הרמב"ם ה' ביאת מקדש הארכנו ובפרט במה שפלפל הלח"מ שם הרי הרמב"ם פוסק אין ציץ מרצה על אכילות וא"כ מדוע פסק בציבור אם ניטמא הבשר אם זרק הורצה מ"ש ציבור מיחיד דהרי אין ציץ [מרצי] וגם הוא פסק טומאה דחוי' וכו' והכריח מכח זה דהרמב"ם פי' לעיל כאן ביחיד כאן בציבור היינו בציבור אף דאין ציץ מרצי על אכילות וגם טומאה דחוי' אפ"ה ציבור עדיף ע"ש. ולכאורה אף ביחיד הי' לו להקשות שכ' שם אם נטמא החלב ובשר אם זרק הורצה ואם נאבדו אם זרק לא הורצה ע"ש וקשה אמאי נקט אם נאבדו דהיינו שניהם ת"ל אף אם נאבד רק החלב והבשר כאן ונטמא ג"כ לא הורצה דאין ציץ מרצי על אכילות ובזה לא שייך תי' הלח"מ וצ"ע ושם הארכנו קצת ובפרט די"ל דהא שכ' הרמב"ם דאין ציץ מרצי על אכילות היינו רק לאכול ממש ואיך להאריך פה

ועכ"פ תראה מסוגיא דכאן דלא ניחא לי' להש"ס לומר דמשום טומאה דחוי בציבור מותר אף בלא ציץ כלל יעי' תוס' יומא (ז':) ד"ה מכלל ושם הארכתי קצת

לו) בתוס' ד"ה ולעכב וכו' עי' מהרש"א שכ' דע"כ ר"א לא סבר הכי לקמן אלא לר"נ בשעת זריקה לא בעינן גברא דחזי וכו' וכן לקמן דקאמר רבנן היא ולא ר"נ וכו' ע"ש ויראה שיש ט"ס בדבריו אלו וצ"ל הא דקאמר לקמן לימא ר"נ ולא רבנן ועפ"י מה שכ' תוס' לקמן ד"ה נימא ר"נ וכו' וק"ל וקצת י"ל קו' מהרש"א די"ל בשלמא לרבנן שפיר אמרינן כיון דפוסל בשחיטה מחשבה מסברא פוסל בזריקה עכ"פ כשאין לו אוכלין כלל אבל לר"נ כיון דבשחיטה גופי' אכילת בשר לא מעכבא אף שאין לו אוכלים כלל א"כ שוב אין רחוק לומר דגבי זריקה אף גברא לא חזי לאכילה ש"ד וק"ל

לז) ד"ה ולר"נ איש וכו' ולמאי דמוקי מתני' כר"נ וכו' לכאורה ה"מ לאתויי ראי' מאידך ברייתא דנימנין עליו חבורה וכו' דאמר ר"נ שכבר נזרק הדם דמשמע דוקא דיעבד וק"ל. אולם יראה עיקר כונת תוס' דהוי ס"ד מכח קו' ראשונה דאמאי לא משני לרבנן לעיל ג"כ דקאי רק על טומאת גברא דנימא דקו' הש"ס היא אי ס"ד דקאי על טומאת גברא א"כ בטומאת בשר מנ"ל דלכתחלה לא יזרוק וא"כ לפ"ז הי' צריך לומר באמת דלר"נ אף לכתחילה בטומאת בשר וכ"כ מכח קו' שני' דמה פריך לר"נ דילמא קרא איירי לכתחילה המ"ל דהוקשה להש"ס דע"כ ר"נ סובר אף לכתחילה ש"ד מדקאמר דיוצאין כל ישראל וכו' ומהך ברייתא דתני שכבר נזרק הדם הי' מקום לומר דמדרבנן אסור לכתחילה והא דכל ישראל יוצאין וכו' קאי אקרא ועכ"פ פריך שפיר מאיש לפי אכלו וכו' דאי ס"ד למצוה א"כ הוי מן התורה ותיקשי על הך דכל ישראל יוצאין וכו' לכך כ' תוס' תחילה ליישב הני תרי קושיות וממילא שוב א"צ לדחוקי כלל אלא אמרינן דבאמת לר"נ אף אם אסור מן התורה לכתחילה אפ"ה ניחא הך דכל ישראל יוצאין דהיינו דיעבד וק"ל

לח) ד"ה נימא ר"נ וכו' ונראה לר"י וכו' עי' מהרש"א ועי' מ"ש לעיל בתוס' ד"ה ולעכב לא וכו' וקצת צריך להבין לפי' תוס' מאי משני הש"ס אפילו תימא רבנן אין מחשבת וכו' ות"ל לרבנן ודאי מעכב אוכלין בזריקה ויראה דלמסקנא הדר בי' הש"ס ומפרש הברייתא לא שהבעלים נעשו חולים אלא ששחט שלא לאוכליו ויש אוכלין אחרים וצ"ע קצת שלא ביארו זה וק"ל

לט) עוד רגע אדבר בענין ציץ מרצה דלעיל אחר אשר הארכתי קצת בזה בחי' ליומא ולעת הפנאי אי"ה אעתיקם כאן אכן נזכיר עוד איזה גרגיר לכאורה צריך להבין הא דקאמר לעיל (עז:) ועוד תניא ר"י אומר וכו' אלמא קסבר ר"י אין ציץ מרצי על עולין וכו' וקשה מאי ראי' היא זו ת"ל על טומאת דם לכ"ע ציץ מרצה ואפ"ה לכתחילה לא יזרוק וכמבואר יומא (ז) ולקמן (פ:) וצ"ל דקו' הש"ס מכח דהוי סבר לס"ד דמשמע הלשון הא נטמאו שניהם אף דיעבד לא מהני אך לפ"ז א"כ למסקנא דמשני הא לכתחילה הא דיעבד וכו' ועי' תוס' ורש"י שנחלקו בפי' הסוגיא וקשה אמאי לא פי' כפשוטו דלכתחילה לא כמו טומאת דם וע"כ היינו רק היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר לא וא"כ הכא במתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו' דלא אפשר באחר דמשמע דאיירי בטומאת גברי. ודוחק לומר דאפשר מתני' איירי אף בטומאת בשר או דם וכו' דזה דוחק ועי' מ"ש לעיל תחילת הסוגיא אך י"ל דמ"מ אף דלא אפשר באחר אפ"ה אסור לכתחילה ולכך הוצרך לומר החילוק בין יחיד לציבור וק"ל

מ) או נאמר דהמקשה הוי סבר נהי אם נטמא דם אמרינן אף דציץ מרצי לכ"ע אפ"ה לא יזרוק לכתחילה משום דדם גופי' נטמא מש"ה לא יזרוק לכתחילה דבר שנטמא ע"ג מזבח משא"כ כאן דדם לא נטמא רק אם אין בשר אין דם א"כ כיון שציץ מרצה הוי כאילו יש בשר ואף דס"ס אפשר לכתחילה לא יקטיר העולין מ"מ לא מיקרי אין בשר וכמו למ"ד ציץ מרצי על אכילות אף דס"ס לא יאכל מ"מ מיקרי יש חלב וכו' וק"ל. ולמסקנא