פתח הבית חלק א קד

לו כח לילך עד כדי נטילה שוב הולך השמן לגמרי ז"א דהוי כמו דברים החשובים כנ"ל ודוק היטיב בכ"ז כי נ"מ טובא לדינא ורוב דברים אלו דרשתי פה שווערזנץ שבת הגדול תק"ס לפ"ק

ומה שי' לעיל להקשות על הא דקיימ"ל דבר דעביד לטעמא בעי דוקא שיהא אסור מחמת עצמו מסוגיא דחולין (קח) וחלקנו בין בב"ח לשאר איסורים מצאתי כן להדיא בר"ן פ' כל הבשר בשם רמב"ן ע"ש

גם בלשון הרי"ף שכ' פת שאפאה עם הצלי וכו' דהוי דבר שיל"מ והרי ביו"ד סי' צ"ח פסקינן דאם נפל חלב במים והי' ששים מותר לכתחלה לאכלו בבשר כדומה כ' במ"א וגם בתשובת הגאון אב"ד דק"ק האמבורג זצ"ל כ' קצת בזה וכן בת' נוב"י: מכאן ואילך למדנו שנת תקע"ח

כד) (שם) תוס' ד"ה ה"ג קמל"ן כיון דלא דחי' שבת וכו' בחי' על רמב"ם ה' חגיגה כ' שם ליישב קצת דעת רמב"ם שהביא הטעם משום תשלומין די"ל ודאי הא דבעי קרא לעיל וחגותם וכו' היינו דכיון דדוחה עכ"פ י"ט א"כ מה לי חומרא רבא או זוטא רק זה תלוי בהא דכריתות בסוגיא דרפרם דאמר אין עירוב והוצאה ליה"כ דאל"כ ל"ל קרא למשרי שבת ת"ל כיון דדחי יה"כ ממילא ג"כ שבת א"כ כ"כ כאן כיון דדחי י"ט וכנ"ל לכך צריך קרא אבל אנן פסקינן דלא כרפרם ושאני יה"כ דהכשר מצותו בכך א"כ כמו כן כאן בלא קרא אמרינן דלא דחי שבת מסברא דמאי דדחי יו"ט שאני דהכשר מצותו בכך ושם הארכנו קצת רק דעכ"פ לא שייך לשון הש"ס לעיל (ע:) דפריך שם חגיגה דקרבן ציבור הוא מ"ט לא דחי שבת ולהנ"ל עיקר הקו' הואיל דדחי י"ט ואין להאריך

כה) עוד י"ל די"ל ודאי מאן דיליף דחיית שבת וטומאה ממשמעות דמועדו י"ל מסברא אף שיש לו תשלומין מ"מ דחי שפיר משא"כ למאן דדריש מגז"ש דמועדו מתמיד עי' תוס' לעיל (סו.) ד"ה מה מועדו וכו' א"כ י"ל דבעי דומיא דתמיד כמ"ש תוס' ס"פ ר' ישמעאל במנחות שכ' שם אף דנקצר שלא כמצותו עכ"פ לכתחלה אסור אפ"ה לא דחי שבת דבעינן דומיא דתמיד יע"ש א"כ כ"כ כאן בעינן דומיא דתמיד שאין לו תשלומין וא"כ מסברא מה שיש לו תשלומין לא דחי וא"כ מיושב דעת הרמב"ם ואין להאריך

כו) בא"ד ועוד פסח נמי יש לו תשלומין ואפ"ה דחי טומאה וכו' הי' להם להקשות משבת גופי' דדחי שבת ואין להאריך

כז) (שם) בגמ' למעוטי חגיגת חמשה עשר וכו' הא דלא קאמר ג"כ למעוטי עולת ראי' ז"א חדא דהכא איירי במידי דאכילה ועוד עולת ראי' פשיטא דלא דחי שבת דלא כתיב בי' במועדו משא"כ חגיגה כמבואר לעיל (ע:) בתוס' ד"ה הא ודאי קרבן צבור וכו'

כח) דף עז ע"א בתוס' ד"ה שכן יש בהם צד חמור פר"ת וכו' היינו דהוקשה להו הא מאי שייך צד חמור כיון שאין חומרא בזה מה שבזה ועי' חי' הר"ן הבאתיו ריש ב"ק שסובר דוקא היכא דהתחיל בק"ו צריך פירכא שוה אבל אם מתחיל במה מצינו שייך שפיר פירכא כי האי דמה להנך שכן יש בהם עכ"פ צד חמור משא"כ הלמד אין בו צד חמור כלל יע"ש

כט) (שם) ד"ה דלא אשכחן תנא וכו' תימא לר"י דבשמעתין משמע וכו' עכ"פ יראה מסוגיא דהכא דאף אם צבור כיון דטומאה דחוי' בעי ס"ס ריצוי ציץ ולזה מהני עכ"פ ריצוי ציץ אף בטומאת גברא ועי' תוס' יומא (ז:) ד"ה מכלל וכו' יראה מדבריהם אף אם טומאה דחוי' עכ"פ בעי ציץ רק לכתחילה ועי' מ"ש שם ובחי' ליומא שם. ובחי' לרמב"ם הל' ק"פ וה' ביאת המקדש הארכנו בענינים אלו. וגם בחי' לעניני חנוכה כ' בזה ע"ש ועי' רמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש כ' להדיא כן דאין ציץ מרצה על טומאת גברא רק בציבור ע"ש אח"ז ראיתי במנחות (טו.) תוס' ד"ה והכא שכ' כאן איירי בטומאת בשר ומה שהקש' הרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וכו' עי' רמב"ם בענינים אלו יראה דעכ"פ בציבור מהני ציץ אף לטומאת הגוף וק"ל

ל) ד"ה נימא מתני' דלא כר' יהושע וכו' ותימא דאפילו סבירא לי' וכו' לכאורה צ"ע מ"ש תוס' לא אתיא מתני' כותי' משום שתי לחם וכו' ות"ל אף ככ"ע לא אתי כיון דליכא רק אכילה ואי משום דלר"א ניחא דסבר ציץ מרצה על אכילות מ"מ אין זה תלוי בהך פלוגתא דר"א ור"י דאף לר"י י"ל כן רק באידך דפלוגתי' דר"א ור' יוסי ועי' רש"י לקמן ע"ב ד"ה אלא סבר ר"י ציץ מרצה וכו' ע"ש. וקצת יראה די"ל ס ברי תוס' דהמ"ל מ"ד ציץ מרצה על אכילות היינו לאכול ממש ומ"ד אינו מרצה מרצה וכמו דלמסקנא מ"ד ציץ מרצה על אכילה היינו שלא לאכול רק דמותר לזרוק הדם וכדומה דהוי כמו אינו רוצה לאכול וכמבואר לקמן והארכתי בזה בחי' ליומא הנ"ל עכ"פ לס"ד המ"ל מ"ד מרצה לאכול ממש ומ"ד אין מרצה כנ"ל וא"כ לא הי' קשה משתי לחם דלענין זה מרצה שיוכל להניף אותם ולכך מייתי הש"ס שפיר הך דאם אין בשר אין דם ומשמע לי' אם אין בשר היינו אף אם נטמא הבשר א"כ חזינן להדיא דסובר אף לענין זה אין מועיל ולזה הקשו תוס' ס"ס אף אם היה סובר יש דם אע"פ שאין בשר הי' יכול להוכיח כיון דאין בשר היינו שנטמא א"כ חזינן דעכ"פ כיון שנטמא הוי אין בשר רק דדם לחוד סגי א"כ ממילא קשה ג"כ משתי לחם כיון דאין שם רק אכילה וזה הוי כמו שאינו א"כ אין רשאי להניף. וניחא ג"כ שפיר לשון משמע שכ' תוס' ועי' מהרש"א ועל פי' הנ"ל בתוס' יראה הקשה שפיר המהרש"א דהרי אם אין דם ע"כ לא איירי בטומאה דהרי על טומאת דם ודאי הציץ מרצה וע"כ איירי באבוד וכו' א"כ אם אין בשר ג"כ נוכל לפרש שנאבד א"כ אי ס"ד דהש"ס הוי סבר דאף אם אין ציץ מרצה על אכילה היינו רק לאכול ממש וכנ"ל א"כ מאי פריך נימא דלא כר"י נימא ר"י סבר ג"כ הכי אלא ע"כ צ"ל דסבר הש"ס אם אין הציץ מרצה על אכילות היינו אף להקטיר דבר אחר א"כ בלא ברייתא דהכא קשה מתני' משתי לחם זה יראה אפשר כונת מהרש"א ואין להאריך

לא) ע"ב גמ' ור"י אין הבשר מותר וכו' עי' מהרש"א שהקשה דילמא ר"י סבר כולו קרא להכי הוא דאתי ול"ל חילוק בין עולה לשלמים ומילתא דאתיא בק"ו וכו' לכאורה מאי הקשה המהרש"א דילמא סובר הש"ס לסברא פשוטה מדאקדים קרא ע"כ אתי גם לדבר אחר וכמו לר"א אך ז"א דא"כ איך מסיק הש"ס כל היכא דאיכא למדרש דרשינן הרי כאן מסתבר טפי שלא למדרש לאוקמי קרא משום מילתא דאתיא בק"ו וכו' כדי לתרץ הא דאקדמי' קרא לומר דיש דם אף שאין בשר וק"ל ולכך רמז המהרש"א בלשוני מילתא דאתי בק"ו וכו' ולמה לי' הא רק תיכף ומיד בהא דפריך הש"ס ור"י אין בשר וכו' טרם דהוי ידע כלל הק"י קשה ג"כ מאי פריך דילמא סבר ר"י כולי קרא להכי הוא דאתי אך הי' יכול לומר כנ"ל דקו' הש"ס היא מכח אקדמי' קרא לכך הקשה רק דעכ"פ למאי דמסיק דהוי ק"ו רק טעמא דר"י משום היכא דאיכא למדרש וכו' א"כ קשה כנ"ל דהכא לא מסתבר