פתח הבית חלק א ק

בזה אי"ה. גם מה דקשה הרי שחט עוף בחוץ ג"כ נימא כיון ששחט פורתא תו אין ראוי למליקה כ' בחי' ליומא שם ע"ש

עוד נתיישבתי בדבר קצת די"ל ג"כ דהרמב"ם פסק לא בעי עקירה כפי מה שצידד הצל"ח ומ"ש לעיל בתחילת דברי דע"כ פסק בעי עקירה שהרי פסק (פט"ו מה' פה"מ הי"א) שחט פסח שלא בזמנו במחשבת שינוי השם כשר וכו' א"כ יראה דאם שחט לשמו או סתמא פסול עתה ראיתי כי י"ל הכונה אם שחט שלא בזמנו שהוא שלמים אם שחטו בשינוי השם היינו לשם עולה כשר דלא תימא דהוי כמו פסח ששחטו שלא לשמו פסול וק"ל

אולם עיקר הקו' דא"כ אמאי פסק הרמב"ם (פ"ד מה' ק"פ) אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים ידם ישרוף מיד וכו' ואמאי כיון דהוי שלמים א"כ טעון עיבור צורה כדפריך הש"ס. וזה נ"ל קצת דהרמב"ם נקט שחטו אחר שנודע ובמתני' תניא קודם שנודע. והצל"ח הרגיש בזה וכ' שלא הרגישו בזה נושאי כליו של הרמב"ם. ועי' לח"מ (פ"ד מה' פה"מ הט"ו) הרגיש בזה. וכ' דלאו דוקא זה ע"ש

ומעתה י"ל אחר שנבין על ל' רש"י לעיל (סד). שגרים שם בש"ס הא סתמא פטור וכו' כנראה דסובר דעל לשמו לא קשה דס"ס כיון דהוא שחט לשמו ורוצה שיהי' כבתחילה לשם פסח פסול. והתוס' שם כ' דהקו' היא מלשמו. ולכאורה אמאי לא הקשו תוס' על רש"י בהכרח מהך דשמעתין דפריך הש"ס אמאי בעי שריפה מרישא הוי שלמים א"כ חזינן אף שהוא שחטו לשם פסח אפ"ה הוי שלמים דלא כרש"י. אך י"ל דהתם שאני כיון דהוי טעות א"כ נשאר על הסתם ואף אי הוי אמרינן עקירה בטעות שמה עקירה היינו אם טעה על עולה וסבור שהוא שלמים ושחטו לשם שלמים הוי עקירה דעכ"פ הוי עולה רק שלא עלו לשם חובה אבל כל דינו כעולה משא"כ כה"ג דנימא דרוצה שיהי' פסח והוי פסח זה לא אמרינן והבן

ומעתה ניחא דבכיון כ' הרמב"ם קודם שנודע דאחר שנודע בעי עיבור צורה דהוי שלמים רק קודם שנודע כיון דרוצה שיהי' פסח בכונה פסול וניחא. ונהי דההכרח שרצה הצל"ח להוכיח דפסק לא בעי עקירה הוא רק הואיל ולא ביאר הרמב"ם פסח בשאר ימות השנה לשמו פסול ולדידי ג"כ אין מיושב דס"ס הי' לו להשמיענו דאם שחט בפירוש לשמו פסול אין זה הכרח כ"כ. גם הקי' י"ל דסמך עצמו על הך דפ"ד מה' ק"פ הנ"ל שכ' שם ישרף מיד כנ"ל

גם צריך לדעת לרש"י הנ"ל דגרים טעמא וכו' ביומא (סג) הנ"ל גרים ג"כ הא סתמא פטור נימא הואיל וכו' א"כ יראה אבל לשמו ודאי פטור והרי חזינן למסקנא אמר רבין אמר ר"י אחד לשמו חייב. וצ"ל דהמקשה שם לא ה"מ להקשות משום לשמו די"ל דגרע אבל למסקנא י"ל אף לשמו שייך ראוי לשחוט אל פסח וגו' סתמא גם אפשר כמו דאמרינן עקירת חוץ לא שמה עקירה כן י"ל להיפוך קביעות חוץ לא שמה קביעות והוי כשוחט שלמים בחוץ והבן

ונשאר ליישב קו' הלח"מ הראשונה (פ"ד מה' פה"מ) שהקשה הרי כפי הנראה מפסחים (עג) מסיק למסקנא דאשם לא בעי עקירה ומדוע פסק דבעי עקירה וגם אם יש חילוק בין אשם לפסח א"כ מאי פריך הש"ס ע"ש ובחי' למכילתין לעיל (ס:) כ' שם ג"כ ליישב מה שהקשה שם הצל"ח וכן בס' מראה כהן הנ"ל דאם נאמר דפסק הרמב"ם דבעי עקירה אמאי לא הביא הך דרבא שם דאם שחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו דכשר משום דאתי שלא לשמו ומפיק משא"כ בשאר קרבנות ע"ש וכ' שם כי י"ל רבא שם לשיטתו בחולין (ל.) סובר אין לשחיטה אלא בסוף מש"ה קאמר דחד מפיק וכו' משא"כ הרמב"ם דפוסק] ישנה לשחיטה מתוע"ס הי' כונתו תחילת שחיטה לשמו וסוף שחיטה שלא לשמו מש"ה פסול. וכנראה דיש חילוק בזה בסוגיא שם ועי' לעיל (סג.) ושם הארכנו ע"ש כי יש מקום לזה: פרק שביעי

פרק כיצד צולין למדנו בבר ועכשיו התחלנו לחזור וללמוד עוד הפעם פה ברעסלא אחר פורים תקע"ז ונבא לבאר קצת כפי ענ"ד

א) דף עד ע"א בתוס' ד"ה נחתך ממנו וכו' והא חזה ושוק דאסירי לזרים וכו' לכאורה קשה הא צלי איני אוסר יותר מכדי נטילה ויכול הכהן לאכול עד כדי נטילה] וצ"ע. אח"ז מצאתי בס' כרו"פ סי' ק"ח שהרגיש בזה ע"ש

ב) (שם) בגמ' חם מקצתו וכו' יראה מזה דודאי מה שתחוב תוך הבשר לא שייך שמחמתו קמטוי ג"כ הבשר דכיון שהבשר מפסיק בינו ובין האש אין בו כח חום כ"כ אשר על ידו יוצלה הבשר רק מה שיוצא לחוץ נתחמם הרבה וחם מקצתו וכו' וק"ל ועדיין צ"ע

ג) (שם) והא איכא בי' פסקי' וכו' לכאורה לס"ד דלא מפיק לבר א"כ איך שייך כלל חם מקצתו וכו' כנ"ל וא"כ מדוע יאסר של מתכות. וצ"ל דמ"מ מה שהוא נגד גוף האדם דודאי אוחזו בידו זה נתחמם וחם מקצתו וכו' וצ"ע

ד) רש"י ד"ה איזו גדי מקולס וכו' מה דקשה טובא הרי במקולס בכל מקום אסור עי' צל"ח

ה) דף עה ע"א בתוס' ד"ה וגרפו וכו' בירושלמי דייק וכו' יראה דדייק כשנצלה בתנור וכו' דבלא תנור כיון שהגחלים מפסיקין בין הפסח ובין חום החרם לא שייך נצלה מחמת חום התנור אבל אין לומר דדוקא חום המתפשט תוך התנור דהיינו שהתנור חלול משא"כ מחמת חום החרס גופי' ז"א דודאי חרס גופי' ג"כ נצלה ע"י וכמבואר לקמן (ע"ב) נטף על החרם וכו' וק"ל. ודע דיראה ודאי דאי לאו מיעוטא דצלי אש שני פעמים הוי ס"ד אף חרס ושאר דברים שנתחמם מחמת אש מותר לצלות על ידו פסח דהוי ג"כ צלי אש. וכן יראה לקמן ע"ב ברש"י ד"ה יקלוף וכו' ע"ש

ו) שם בגמ' אמר לי' והאמר ר"ח סבא וכו' הקו' גלוי' כיון דידע הא דר"ח סבא א"כ מאי בעי תחילה. וי"ל דרך פלפול עי' ראשונים שנחלקו בהך דיש שבח עצים בפת אם מהני הולכת הנאה לים המלח רק דיש צד לומר כיון דיש שבח עצים וכו' הוי כמו איסור בעין. א"כ י"ל בעיא דרב חיננא הי' נהי דאסור עכ"פ לא הוי כאילו בעין ומהני הולכת וכו' אבל אחר דאמר לו רב אדא הפת מותרת וכו' דמשמע מותר לגמרי אף בלא הולכת הנאה וכו' הקשה לו שפיר ויש לדחות ואין להאריך

ז) בתוס' ד"ה נכוה בגחלת וכו' מכאן יראה ג"כ דאי לאו מיעוט גבי פסח הוי ס"ד דמותר לצלות פסח על סיד וחרם וכו' וק"ל

ח) בד"ה הא לא"ה וכו' גלי רחמנא במכוה וכו' קשה טובא הרי שם מרבינן אף חמי אור ואיך יוכל ללמוד פסח. אך י"ל דודאי חמי אור מיקרי ג"כ מחמת