פתח האוהל צט

באהל, בבית הפרס טמא רק מחשש עצם כשעורה דאינו מטמא באהל רק במגע ומשא ומש"ה מותר לכנוס באהל זרוק אע"ג דל"ש אהל כיון דאינו נוגע, והמהלך בבית הפרס על אדם או בהמה שכחן יפה טהור אע"ג דמאהיל כמ"ש שם (פי"ח מ"ו) ובב"מ (דק"ה) ובחנם טרחו בזה:

והרב הפנ"י ז"ל בסוכה (דכ"א) כתב ג"כ דאהל זרוק רק מדרבנן ל"ש אהל, ותירץ בזה קו' התוס' דאיך היה מועיל דלתות ע"ג שוורים הא הוי אהל זרוק אך כיון דהוי רק מדרבנן לא החמירו גבי פרה אדומה דהוי רק משום מעלה בעלמא ע"ש. ומדברי התוס' שהקשו איך היה מהני דלתות ע"ג שוורים משמע דס"ל דהוי מה"ת, דאפילו אם נאמר דאע"ג דרק מדרבנן הוא, מ"מ קשיא להו אמאי מהני גבי פרה אדומה, דלא ס"ל סברת הפנ"י, אכתי תקשה מאי תירצו דשוורים מהני דבהם גלי רחמנא מקרא דהוי אהל, דמה בכך דגלי רחמנא, הרי מ"מ מדרבנן לא הוי אהל ולא מהני גבי פרה אדומה, וע"כ דס"ל דמה"ת ל"ש אהל, וכמ"ש בסימן הקודם, וכן משמע מתוס' גיטין (ד"ח ע"ב) ד"ה שידה, דקתני שם דבסוריא הרוצה לכנוס לה בטהרה נכנס, ופריך והאמרת עפרה טמא, ומשני בשידה תיבה ומגדל, דתניא הנכנס לארץ העמים כו' רבי מטמא ור"י בר"י מטהר, ואפילו רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה, אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו, וכתבו התוס' להוכיח מדקא שרי לרבי למיעל לסוריא בשידה תיבה ומגדל אע"ג דל"ש אהל ה"ה ע"כ דגם ברוכב על הסוס מותר אע"ג דמאהיל ברגליו ודלא כרש"י ז"ל עש"ה, ואי נאמר דרק מדרבנן ל"ש אהל ומ"מ החמירו בארץ העמים, א"כ י"ל דרבי מתיר לסוריא רק בשידה תיבה ומגדל כיון דמה"ת שמיה אהל ולא החמיר בסוריא, אבל רוכב על הסוס לא כיון דקא מאהיל, וע"כ דס"ל דמה"ת ל"ש אהל ואין נפ"מ לרבי בין שידה תיבה ובין רוכב על הסוס:

והא דאהל זרוק ל"ש אהל רק לענין חציצה, אבל עכ"פ מביא הטומאה כמו דמוכח מהא דאכר עובר ומרדע על כתפו, הוא כמ"ש בסה"ק דכיון דל"ש אהל רק כלי והלכה דכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, אבל לעולם דהוי מה"ת. אמנם אי נאמר דלאו כלי הוא ורק כל שזרוק לית ביה דין אהל או שנאמר דכיון שהוא זרוק דמיא לטלית המנפנפת צ"ל דמה"ת שמיה אהל ורק מדרבנן ל"ש אהל ומש"ה מביא הטומאה, או י"ל דמה"ת ל"ש אהל והא דמביא הטומאה הוא רק מדרבנן והא דגזרו באכר עובר ומרדע על כתפו וגזרו הקיפו משום עביו אף דעיקר האהל הוי רק דרבנן מ"מ הרי שם גזרו רק דשלא יאמרו דטומאת מת הוי רק יום אחד וכמ"ש בשבת (די"ז) ודוק:

קשה לי בנזיר דמוקי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר"י באהל זרוק, ופריך והתניא ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל טמאה, ומוכח דס"ל דשמיה אהל, וקשה הרי י"ל דרק בארץ העמים שהוא דרבנן ס"ל לר' יוסי בר"י דל"ש אהל אבל בזרקה ע"פ המת מודה לרבי דל"ש אהל כיון שהיא טומאה מה"ת ופליג רק בטומאה דרבנן. ונראה דבודאי היה אפשר לומר דרבי ור' יוסי פליגי רק בארץ העמים אבל בטומאה מה"ת כ"ע מודים דל"ש אהל. אך לפ"ז הו"ל להש"ס לומר דמר סבר בארץ העמים מהני אהל זרוק ומר סבר אף בארץ העמים לא מהני אהל זרוק, ומדקאמר סתמא דפליגי דמ"ס ל"ש אהל ומ"ם אהל זרוק שמיה אהל משמע בודאי דבעיקר דינא דאהל זרוק פליגי ובכל מקום שמיה אהל לר' יוסי, ופריך שפיר מהא דקאמר ר' יוסי זרקה ע"פ המת טמאה. ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שהקשו דמה פריך דוקא לאוקימתא דפליגי באהל זרוק, הרי גם לאוקימתא דפליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ור' יוסי ס"ל דגזרו משום גושא, קשה ג"כ מהך ברייתא דר' יוסי דתיבה מלאה כלים וזרקה ע"פ המת טמאה, דאהל זרוק ל"ש אהל, א"כ מה בכך דגזרו רק משום גושא הא מ"מ אהל זרוק ל"ש אהל א"כ הרי מאהיל על גושא ועל אהל גושא לכ"ע גזרו ואמאי מטהר ר"י בנכנס בשידה תיבה ומגדל ע"ש. ולפ"ז א"ש דלאוקימתא דפליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ל"ק מהך ברייתא דתיבה מלאה כלים כו' די"ל דרק בארץ העמים ס"ל לר' יוסי דשמיה אהל, אבל בזרקה ע"פ המת דהו"ל טומאה דאורייתא ס"ל ל"ש אהל מדרבנן. אך לאוקימתא דקאמר דפליגי באהל זרוק וקאמר דר"י ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל משמע דלאו דוקא בארץ העמים, שפיר קשיא ליה מהך ברייתא דזרקה ע"פ המת וא"ש. ולפ"ז י"ל לפי מה דמסיק שם דרבי ור"י פליגי אי גזרינן שמא יוציא ראשו ורובו [ודכ"ע משום גושא ודכ"ע אהל זרוק שמיה אהל. רש"י], ומביא ראיה מהא דתני ר' יוסי בר"י הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם ראשו ורובו, והקשו רש"י ותוס' דהרי אכתי קשה מהך דזרקה ע"פ המת דמוכח דאהל זרוק ל"ש אהל, ולפ"ז שוב י"ל דזרקה ע"פ המת מודה ר' יוסי בר"י דל"ש אהל כיון דהוי טומאה מה"ת וא"ש:

קשה לי בהא דמוקי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר"י דפליגי באהל זרוק, א"כ אמאי פליגי דוקא בנכנס לארץ העמים ולא פליגי בנכנס לבה"ק וכמו דפליגי רבנן ור' יהודה דמערבין לכהן בבה"ק והאמר דפליגי באהל זרוק. ואי"ל דקא מיפלגי בארץ העמים להודיעך כחו דרבי דאף בארץ העמים אמרינן דל"ש אהל דאדרבה ליפלגו בבה"ק להודיעך כחו דר' יוסי דאף בבה"ק מטהר דכחא דהתירא עדיף [ועי' בטורי אבן בחגיגה כ"ה בזה]. ונראה לפמ"ש הצל"ח בריש ביצה דהא דאמרינן בכל דוכתי כחא דהתירא עדיף היינו דוקא באיסור תורה דמספיקא אזלינן לחומרא ומש"ה צריך להשמיענו דמותר אבל באיסור דרבנן דבלא"ה ספיקו לקולא, א"כ אף אם לא נדע הדין יהיה ג"כ להקל ומש"ה אדרבה כחא דלהחמיר עדיף והא דבמוקצה אמרינן כחא דהתירא עדיף משום שספיקו לחומרא וחמור כעין דאורייתא ע"ש, ובעמודי אש ס"ב א"ב כתב שמצא כן באור זרוע בח"א בשו"ת (סי' תשמ"ח) שכתב וז"ל ונראה בעיני דרשב"ל שרי לכתחלה והא דתני והפקיר בעבור ר' יוחנן דאוסר אפילו בדיעבד דאע"ג דכחא דהתירא עדיף אסירא בדרבנן ניחא ליה לאשמועינן עכ"ל [ועי' מ"ש בזה בשדי חמד מ"כ כפ"ב] ומש"ה בארץ העמים דהוא דרבנן שפיר אשמועינן כחא דאסירא דאף בארץ העמים לא מהני אהל זרוק:

ובשבו"י שם הקשה השואל בהא דקאמר בעירובין דרבנן ור' יהודה דפליגי אי מערבין לכהן בבה"ק פליגי אי אהל זרוק שמיה אהל וקאמר ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים כו', וקשה הרי י"ל דאע"ג דרבנן דמתניתין ס"ל דל"ש אהל הוא רק בבה"ק אבל בארץ העמים אפשר דמודו דשמיה אהל וכן ר' יוסי בר' יהודה דס"ל שמיה אהל בארץ העמים אפשר דמודה בבה"ק דל"ש אהל ע"ש. ונראה לפי מה דכתבו רש"י ותוס' בנזיר דר' יוסי בר"י ס"ל דשמיה אהל מהא דס"ל בברייתא דתיבה מלאה כלים כו' ואם היתה מונחת טהורה, דאי ל"ש אהל אף אם היתה מונחת היתה טמאה משום דראוי להזרק, והתוס' שם כתבו מונחת היינו שהיו מונחים ע"ג אדם ובהמה הנושאין אותה, וכ"כ הריטב"א מדקתני זרקה ע"פ המת משמע דאם נשאו אותה טהורה ע"ש, א"כ הרי מוכח דר' יוסי בר"י אפילו באהל המת ס"ל דשמיה אהל, וי"ל דהש"ס בעירובין סמך לה על ברייתא זו למסקנא דס"ל שמיה אהל אפילו בטומאה דאורייתא, והא דהקשה דילמא תנא דמתניתין דס"ל