פתח האוהל צח

מערבין לכהן בבה"ק משום דקסבר אהל זרוק שמיה אהל, וקאמר בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים כו', וקשה למה נקט דוקא בפלוגתא דרבי ור"י בר"י דהוא בברייתא וגם דבנזיר מוקי לה ג"כ בשאר פלוגתות דפליגי משום אוירא או משום גושא או משום מילתא דלא שכיחא גזרו כו' והריטב"א ז"ל עמד על זה בעירובין ע"ש והו"ל טפי להביא ממשנה דאהלות הנ"ל דפליגי ר"א ורבנן אי כלים נעשים אהל לטהר דע"כ פליגי אי אהל זרוק שמיה אהל דע"כ לרבנן לא שמיה אהל, וכן הפלוגתא המשנה דפ"ו הנ"ל עם המשנה דפ"ח דקתני דכלים הבאים במדה חוצצים, ע"כ דס"ל אהל זרוק שמיה אהל והמשנה דפ"ו ס"ל דל"ש אהל וצ"ע עוד בזה:

עוד רגע אדבר, בהא שהקשה הריטב"א ז"ל בעירובין בהא דפריך בנזיר על מאי דמוקי פלוגתא דרבי' ור' יוסי בר"י באהל זרוק, מהא דתניא ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני אהל המת טמאה, וקאמר אלא דכ"ע משום אוירא ומר סבר כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומר סבר אע"ג דלא שכיחא גזרו בה רבנן, והקשה הריטב"א ז"ל כיון דלא הדר ביה הש"ס רק מחמת הקושיא דתניא בברייתא דתיבה מלאה כלים כו' ומוכח דס"ל לר' יוסי דל"ש אהל, א"כ הו"ל למימר אכתי כ"ע משום גושא ורק דרבי ס"ל אע"ג דלא שכיחא גזרו ור"י ס"ל דלא גזרו, ולמה קאמר אלא דכ"ע משום אוירא ונייד ממה דקאמר מקודם דכ"ע משום גושא, הא זה לא תליא כלל בהתירוץ דפליגי אי גזרו במילתא דלא שכיחא, וקו' זו הקשה ג"כ במל"מ ובחדושי רע"א ז"ל בחגיגה (דכ"ה) ע"ש:

ונראה דהנה המשנה למלך בפ"ד מהלכות מלוה ולוה הי"ד בד"ה כתב מהריב"ל, כתב לפרש הא דפליגי הכא רבי ור' יוסי בר"י אי גזרו אע"ג דלא שכיחא, אף דקיי"ל בכל דוכתי דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, דהנה הרד"ך בית כ"ח ח"ד כתב דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיחא ללא שכיחא היינו דוקא בגדרים וסייגות וטעמא דדי לנו במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא גזרו, דליכא למטעי משום אקראי בעלמא, אבל כשאין הענין משום גדר, אלא מילתא באנפי נפשה שרצו לזכות את ישראל, פשיטא שעל כל צד זכיה ותועלת תקנו ע"כ. אך הרב ר"י טיטאצק ז"ל בספר שארית יהודה (סי' כ"ה) כתב דאף בתקנות איכא למימר מילתא דשכיחא תקנו רבנן ומילתא דלא שכיחא לא תקנו ע"כ, והתוס' בנזיר שם כתבו דמש"ה החמירו בארץ העמים לגזור על אוירא כגון מהלך בשידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל או על גשר והחמירו בה יותר מאהל המת, כדי שלא יצא מארץ ישראל לח"ל, ובזה פליגי רבי ור"י בר"י דרבי ס"ל כסברת הרד"ך דהא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו הוא רק בגדרים וסייגות, אבל הכא דעשו תקנה כדי שלא יצא מא"י לח"ל אף במילתא דלא שכיחא גזרו, ור' יוסי בר"י ס"ל כסברת הר"י טיטאצק ז"ל דאף בתקנה לא תיקנו אלא אמילתא דשכיחא עש"ה. ולפ"ז מתורץ קו' הנ"ל שהרי התוס' כתבו שם דאי גזרו משום אוירא הוא כדי שלא יצא מא"י לחו"ל, ואי גזרו משום גושא גזרו משום מתי מבול או משום רוב מישראל שנהרגו בח"ל, וא"כ כיון דקאמר דפליגי אי גזרו במילתא דלא שכיחא, ע"כ הוצרך לומר דכ"ע משום אוירא וס"ל לרבי כיון דהוי תקנה אף בלא שכיחא גזרו, אבל למאי דקאמר מקודם דכ"ע משום גושא א"כ אין כאן תקנה רק גדר וסייג שלא יעבור על איסור שלא יטמא למת א"כ לכ"ע לא גזרו במילתא דלא שכיחא ואתי שפיר:

סימן י אהל זרוק דלאו שמיה אהל אם הוא מה"ת או מדרבנן:

השבות יעקב ח"א (סי' פ"ה) כתב דהא דאהל זרוק לא שמיה אהל הוי רק דרבנן וההוכחה דיליה מהא דקשה דברי הרמב"ם ז"ל דבפרק י"א מהלכות טו"מ פסק דל"ש אהל, ובפ"ה מהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות אבל פסק דאם נכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג השידה חייב שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא, הרי דקודם שפרע גג השידה לא נטמא, והרי אהל זרוק ל"ש אהל וע"כ דזה רק דרבנן ושפיר לענין מלקות חייב שתים, והא דהחמירו בארץ העמים אם נכנס באהל זרוק משום דארץ העמים חמיר טפי שגזרו על גושה ועל אוירה וכמ"ש התוס' בנזיר (דנ"ד ע"ב) ד"ה ארץ העמים, ולפ"ז הותר לכהן העומד בחצר וטומאה בהבתים ואי אפשר לו לצאת משום אהל הטומאה, דיכול לצאת ע"י שידה דגדול כבוד הבריות ומתירין לו איסור דרבנן וכמ"ש השער אפרים (סי' צ"ג) עש"ה. והנה מה שכתב דבארץ העמים החמירו בנכנס בשידה תיבה ומגדל משום דחמיר טפי דגזרו על גושה ועל אוירה וכמ"ש התוס' דהחמירו יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ ישראל לחו"ל. הנה הרי בגמרא שם קאמר לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר"י מטהר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס משום גושא ומ"ס משום אוירא ודחי לא דכ"ע משום גושא והכא בהא קמיפלגי מ"ס אהל זרוק שמיה אהל ומ"ס ל"ש אהל. הרי אף דאמרינן דגזרו רק משום גושא ג"כ לא מהני אהל זרוק, ואך די"ל דארץ העמים דהחמירו בה טפי דשורפין עליה תרומה וקדשים החמירו ג"כ באהל זרוק אף דהוי רק מדרבנן:

אמנם עיקר הראיה שהביא מסתירת דברי הרמב"ם ז"ל דע"כ רק מדרבנן ל"ש אהל, אינה ראיה, דהרב המשנה למלך תירץ שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכות נזירות ובה' אבל איירי בשידה תיבה המונחים, ובהלכות טו"מ דקדק לכתוב שידה ותיבה הפורחין באויר דאז דוקא ל"ש אהל וא"ש:

והנה בח"ב (סי' צ"ח) כתב לו החכם השואל מהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עירובין הי"ז הנותן עירובו בבה"ק אינו עירוב לפי שבה"ק אסור בהנייה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר הקניה הרי נהנה בו נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן מפני שיכול לכנוס שם במגדל הפורח או שינפח וילך ע"כ. ומדכתב דיכול לכנוס לבית הפרס במגדל הפורח ע"כ דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל, דאי ל"ש אהל נהי דרק מדרבנן ל"ש אהל מ"מ לא יהיה מהני העירוב דהא אסור לכנוס לשם וע"כ דס"ל להרמב"ם שמיה אהל והא דאין מערבין בבה"ק הוא רק משום דאסור בהנאה, והרב השבו"י השיב לו דהא דכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דבה"ק אסור בהנאה הוא כדי לאסור גם לישראל, והא דמותר לכנוס לבית הפרס במגדל הפורח הוא רק משום דבה"פ דרבנן ואהל זרוק ל"ש אהל מדרבנן ותרי דרבנן לא אמרינן ומש"ה דקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב דיכול לכנוס שם כלומר אבל לא לבה"ק ע"ש. ותמהני מאד דמאי קשיא להו מהא דבית הפרס הרי בית הפרס אינו מטמא באהל וכמ"ש במשנה דאהלות פ"ב ופי"ח ובהרבה מקומות בש"ס. וכן איתא בעירובין שם דמערבין לכהן בבית הפרס וקאמר בגמרא דאר"י אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך וכתב רש"י ז"ל משום דאינו מטמא