פתח האוהל צז

ולפיכך חוצצים בפני הטומאה, כתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בפרק יש מביאין וחוצצין עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל, וי"ל שגם רבינו סובר בן שהרי בפי"ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין, וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאע"פ שאין מינם מקבל טומאה אינן חוצצין אא"כ באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מ"ש בפי"ג עכ"ל והתוס' יו"ט בריש פ"ו כתב ע"ז וז"ל ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו, שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב"ם לומר שאם באים במדה חוצצים, וגם הכ"מ לא הראה לו מקום כלל מאין יצא לו להרמב"ם, ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהקשה להרמב"ם ממתני' דרפ"ח דלקמן דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין, והוקשה לו מ"ש הכא בכלי גללים כו' שאינן חוצצים אע"ג שגם הם אינם מקבלים טומאה, ומש"ה ניחא ליה בהך דכלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה, דבזה יתר עלייהו הבאה במדה דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל, משא"כ שאר כלי שאע"פ שהוא טהור כמו כלי גללים ודכוותייהו, מ"מ יש עליה צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא, וכיון שלא נלמד דין הבאה במדה בכלי גללים שיהיה להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל, א"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כ"ע הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים, ואין זה מן התימה על שהרמב"ם סומך כך בחבורו הסתום עכ"ל, ותמהני שהרי מפורש בתוספתא הנ"ל שכלי גללים הבאים במדה הם כאהלים ומזה הוציא הרמב"ם ז"ל דינו, ולא זכיתי להבין מה שהקשה הראב"ד ז"ל דאף כלי עץ הבאים במדה הם כאהלים, מאי אף, אדרבה בכלי עץ כ"ע מודו דהוי אהלים ורק בכלי גללים פליגי דכיון דקטנים בלא"ה טהורים וכמ"ש הגר"א ז"ל. ואף שי"ל דהיה להראב"ד ז"ל פירוש אחר בתוספתא, מ"מ הרי יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שמפרש כדברי הגר"א ז"ל ובכלי גללים הוא רבותא טפי ובחנם נדחק הכ"מ לכאורה. וכן משמע לשון הרמב"ם ז"ל (פי"ג ה"ג) שכתב אלו מביאין וחוצצין, כלי עץ הבאה במדה, וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה, ומדלא כלל הרמב"ם ז"ל כולם בבבא אחת לומר כלי עץ כלי אבנים כו' הבאים במדה אך כתב כלי עץ הבאה במדה וכן כלי אבנים כו' הבאים במדה משמע דכלי אבנים הוא חידוש טפי ודלא כמ"ש הראב"ד ז"ל אף כלי עץ:

ולשיטת הפוסקים ז"ל דפליגי על הר"ח וס"ל דבשעה שהם מונחים לכ"ע שמיה אהל צ"ל הא דאין מערבין לכהן בבה"ק לרבנן דר"י הרי אפשר לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל המונחים מחוץ לבה"ק עד תוך בה"ק וכמ"ש הר"ח ז"ל וצ"ל דלדידהו ס"ל דזה לא שכיח שידה גדולה כ"כ, ועי' במהרש"א ובתוס' יו"ט פרה (פ"ג) מה שתירצו על הקושיא הרי אפשר לחוץ בדלתות ע"ג שוורים דזה לכ"ע הוי אהל עש"ה ובט"א חגיגה (דכ"ה) בהשמטות, ולשיטת הר"ח ז"ל דבשעה שהוא נע לכ"ע לא שמיה אהל הא דקאמר בחגיגה (דכ"ה) ביהודה אין בגליל לא מ"ט אמר ר"ל מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהם ופריך וניתיב בשידה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאהל זרוק ל"ש אהל, צ"ל דהרצועה היתה קצרה והיו יכולים לעבור בשידה תיבה ומגדל המונחים והוצרך לומר הא מני רבי היא ופשוט:

ודע שכל מה שכתבתי דאהל זרוק ל"ש אהל משום דזריקה משוי לה כלי ואדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, ונראה שהלכה היא באהלות, דאהלות מקרא מועט והלכות מרובות (חגיגה די"א). ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף פי"ט מהלכות טו"מ וז"ל ומשם אתה למד שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם או מן הבהמה או מן הכלים, הכל מדברי סופרים, מהן דברי קבלה ומהן גזירות והרחקות, ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן כו' עכ"ל, כתב הקרית ספר שם דאהל אדם ובהמה וכל מה שהוא טפח הוי דאורייתא ודברי קבלה כדאורייתא דמי, וליכא טומאה דרבנן אלא בבית הפרס או בזיזין שאין בהם טפח או אהל רעוע כגון סככות ופרעות עש"ה (ודלא כתפ"י רפ"ו) ומש"ה אהל זרוק דיש לו דין כלי מביא הטומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, ואמנם הוא רק לשיטת הפוסקים ז"ל הנ"ל, אבל שיטת הרשב"א ז"ל שבתוס' עירובין הוא להיפך דמש"ה כלים אין נעשים אהלים לטהר משום דאהל זרוק לא שמיה אהל, וז"ל התוס' שם, ורשב"א מפרש דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי אהל, דתנן באהלות אדם וכלים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר, פירוש מביאין טומאה ואין מפסיקין בין טומאה שתחתיהן לכלים שעליהם, ולא מיירי באדם וכלים שעושים עצמן אהלים אלא כדמפרש התם כגון נדבך של אבנים או דלתות על האדם או על הכלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה, ומשמע דסבר אהל זרוק ליש אהל, דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג הכלים אמאי לא יהיה חשיב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל, וקתני סיפא נתון ע"ג אבנים שאינן כלים או על דבר שיש בו רוח חיים דומיא דשוורים בפרק הישן (סוכה דכ"א) טומאה תחתיה כלים שעליה טהורים כו' משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע עכ"ל. פירוש דהרשב"א ז"ל לא ס"ל החילוק שכתב הרמב"ם ז"ל דרק שאר כלי אינו חוצץ אבל כלי הבאה במדה חוצצת דהו"ל אהל ומש"ה כתב דאי המשנה דפ"ו ס"ל אהל זרוק שמיה אהל אמאי אין הכלים חוצצים ולא ס"ל דאהל זרוק שאני דאיירי דבאה במדה כמ"ש התוס' יו"ט בפרה פ"ג, וס"ל דאף במונח ל"ש אהל ומש"ה תנא בפ"ו דאין חוצצים משום דאף דמונח הו"ל אהל זרוק בפ"ח דכלי הבאה במדה חוצצת ס"ל כמ"ד דשמיה אהל וכמ"ש בבכור שור שם:

וקשה שהרי ידוע דהרשב"א שבתוס' הוא הר"ש המפרש לזרעים וטהרות כמ"ש ביד מלאכי ובשה"ג, והרי הר"ש ז"ל כתב בריש פ"ט דאהלות שהבאתי לעיל דכוורת אינה חוצצת לכלים שתחתיה ושעל גבה מטעם דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ושעל תוכה חוצצת משום דלא גרע מכלי צמיד פתיל דמציל על מה שבתוכה, ולפמ"ש כאן דהא דאין כלים חוצצים הוא מטעם דאהל זרוק ל"ש אהל, א"כ המשנה דכוורת ס"ל ל"ש אהל כיון דקתני דכלים שתחתיה ושע"ג טמאים, ואעפ"כ כלים שבתוכה טהורים, א"כ אמאי למ"ד ל"ש אהל אין מערבין בבה"ק והנכנס לארץ העמים בשידה טמא והרי הכלים שבתוכה טהורים, ונראה שבפירושו חזר בו שהרי בפ"ו לא הזכיר כלל שהמשנה אזלא דוקא אליבא דמ"ד אהל זרוק ל"ש אהל:

אך קשה לי מה שכתב הרשב"א דלמ"ד שמיה אהל כלי עצמו נעשה אהל לטהר כ"ש אם נתן הנדבך ע"ג הכלים, וקשה שהרי ר' יהודה ס"ל דשמיה אהל וקאמר בשם ר' יהושע דכלים מצילים עם אהלים וע"כ. דבלא אהלים אין מצילים מטעם דכלים אין נעשים אהל לטהר וכמש"ל. אך דבזה י"ל דמשמיה דר' יהושע קאמר וליה לא ס"ל, ואדרבה ס"ל כמו דאמר בפ"ז בתוספתא בשם ר"א דאע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור משום שלא נטמא המפתח וס"ל דכלים נעשה אהל לטהר. אמנם קשה מתוספתא הנ"ל שהביא הר"ש רפ"ו דנסר שראשו אחד נתון ע"ג אבן וראשו אחד נתון ע"ג הספסל דקאמר ר' יוסי בר' יהודה דרואין שאם ינטל הספסל ויש מתחתיה אהל טפח חוצץ בפני הטומאה משום דראשו השני נתון ע"ג האבן, הרי דס"ל דכלים אין נעשים אהלים לטהר אע"ג דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל, וצ"ע כעת:

אך קשה לשיטת הרשב"א בהא דקאמר בעירובין דלר"י