פתח האוהל צו

מ"מ קשה מנ"ל להש"ס לומר בסתמא דס"ל שמיה אהל הרי אפשר דס"ל כר"א דכלים נעשים אהלים לטהר, אבל לעולם דס"ל דאהל זרוק ל"ש אהל. וכן יש להקשות מנ"ל דרבי ור' יוסי בר' יהודה פליגי אי אהל זרוק שמיה אהל, הרי י"ל דלכ"ע ל"ש אהל ורק דפליגי אי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ובפלוגתא דר"א ורבנן פליגי דרבי ס"ל כרבנן ור' יוסי בר"י ס"ל כאבוה [עי' עירובין די"ד] דס"ל כר"א, ולשיטת הר"ח ז"ל דאהל זרוק כיון דכלי הוא מקבל טומאה ואין דבר טמא חוצץ, א"ש דע"כ ס"ל לר"י ולר' יוסי בר"י דשמיה אהל דאי ל"ש אהל וכלי הוא א"כ מקבל טומאה, ור"א ס"ל דכלים חוצצים רק במחזקת מ"ס ומונח במקומו דהו"ל אהל או בכלי גללים אבל היכא דהכלי טמא גם ר"א מודה כמ"ש בתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם. אך להריטב"א ז"ל דס"ל דאף שהוא כלי אינו מקבל טומאה קשה:

אמנם לא קשה שהרי בהא דתנן בפ"ה דאהלות מ"ה דכלים הטהורין וכלי חרס הטהורין מצילין עם דפנות אהלים [כלומר חוצצין בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאהלים אבל במקום שאין דפנות אין מצילים הרב], וכתב הר"ש ז"ל בריש פ"ט דע"כ מוכח מזה דאין כלים נעשים אהלים לטהר, שהרי בעי ע"כ עם דפנות אהלים והנה איתא בתוספתא רפ"ו הובא בר"ש ז"ל שם (פ"ה מ"ו), ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילים עם אהלים שיש להם דפנות, כך מצילים עם אהלים שאין להם דפנות ע"כ. הרי דס"ל עכ"פ שהכלים מצילים רק אהלים דוקא, ורק דפליג דסגי אף עם אהלים שאין להם דפנות, אבל עכ"פ ס"ל דכלים לחוד אין מצילים. והנה לשיטת הראב"ד ז"ל דמן הצד לכ"ע כלים נעשים אהלים לטהר, א"כ ל"ק מהא דקאמר ר"י משום ר"א דאף ע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור דהכא שהוא מן הצד לכ"ע כלים נעשה אהל לטהר. אך לשיטת התוס' דגם מן הצד אין כלים נעשים אהלים לטהר, וא"כ קשה לכאורה שתי הברייתות אהדדי, וע"כ צ"ל דקאמר משום ר"א וליה לא ס"ל, או דקאמר משום ר' יהושע וליה ס"ל, ובודאי ניחא טפי לומר דס"ל כר' יהושע דכלים אין נעשים אהל לטהר דהכי ס"ל לרבנן מלומר דס"ל כר"א דשמותי הוא מתלמידי ב"ש, ולפ"ז שפיר קאמר דר' יהודה ס"ל שמיה אהל דאי ל"ש אהל ומשוי לה כלי לא היה חוצץ ומסתמא ס"ל כרבנן דר"א וכמו דאמר משום ר' יהושע:

והנה תניא בתוספתא (פ"ז) הובא בר"ש ז"ל בריש פ"ו נסר שראשו אחד נתון ע"ג האבן וראשו אחד נתון ע"ג הספסל, רואין אותו שאם ינטל הספסל ויכול לעמוד בפ"ע מציל [דספסל כמאן דליתיה והו"ל כנתון על האבן לבדה. הר"ש] ואם לאו אינו מציל [דכלים לא נעשים אהל לטהר), ר' יוסי בר' יהודה אומר רואין את הנסר שאם יושב ויורד ויש תחתיו רבוע טפח על טפח על רום טפח הרי זה מציל מפני שנדון כשיפועי אהלים [ר' יוסי בר"י אאין יכול לעמוד בפ"ע קאי ואם ינטל הספסל ראש הנסר יגיע לארץ ואם באויר תחתיו שעשוי בשיפוע יכול אדם לרבע טע"ט על רום טפח נדון כשיפועי אהלים ומציל. הר"ש]. הרי בהדיא דר' יוסי בר"י ס"ל דכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ודוקא אם יכול לעמוד בפ"ע מטהר, ושפיר קאמר דרבי ור' יוסי בר"י פליגי באהל זרוק אי שמיה אהל, דאי"ל דכ"ע לאו שמיה אהל ור' יוסי בר"י מטהר משום דכלים חוצצים וא"ש:

ולפי הנ"ל יש לתרץ בב"ב (דק"א) במשנה המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחבירו לעשות קבר עושה תוכה של מערה ד' אמות על שש כו', ר' שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש אמות על שמונה כו', ובגמרא שם הני תרי להיכא שדי להו אי לבראי הא קמיתדשי להו ותו הא תנן חצר הקבר העומד בתוכו טהור, ובתוס' שם ד"ה ותו כתבו וא"ת לר"ש היכי אזיל כיון שיש ד' מערות לד' רוחות, וכי תימא באמה שבין כוך לכוך האמר בפרק משוח מלחמה דמת תופס ארבע אמות היכא דלא מסיימי מחיצות, ודוקא בחצר הוא דמסיימי מחיצות אינו תופס, ופ"ה דאזיל שם בשידה תיבה ומגדל עכ"ל. ועמד שם במשנה למלך הרי אהל זרוק ל"ש אהל, ותירץ דאיירי במונחת. עוד תירץ שנכנס באמה שבין כוך לכוך, ואף דמת תופס ד"א מ"מ כיון דהוי רק משום הרחקה מהני אהל זרוק, וכמ"ש התוס' בעירובין (דל"א) ע"ש. והנה מה שתירץ דכיון שאסור משום הרחקה מהני אהל זרוק, הרי התוס' כתבו בשם פ"ה ורש"י ז"ל בעירובין שם בד"ה מ"ט דרבנן פליג על התוס' דאף דאסור משום הרחקה לא מהני אהל זרוק. ומה שתירץ דאיירי במונחים הנה הרשב"ם ז"ל שם בב"ב כתב כן בשם הר"ח ז"ל והרי הר"ח ס"ל דאף במונחים לא שמיה אהל:

אך דבאהלות (פ"ט מי"ד) איתא בד"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה או פקוקה בקש או מחזקת מ"ס כדברי חכמים, טומאה תחתיה בתוכה או ע"ג טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ר' אליעזר ור' שמעון אומרים אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה ע"כ, וכתב שם המהר"ם מרוטנבורג ז"ל דר"א ור"ש ס"ל דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולטהר, ור"א לשיטתיה ברפ"ו עש"ה בארוכה, ולפ"ז לר"ש דס"ל דכלים נעשים אהלים לטהר שפיר יכול לכנוס בבה"ק בשידה תיבה ומגדל דאע"ג דאהל זרוק ל"ש אהל, וכלי הוא, הא גם כלי חוצץ, ור"ש לשיטתיה וא"ש:

קשה לי לשיטת הריטב"א אליבא דר"ח ז"ל דהא דמערבין לכהן בבה"ק לר' יהודה היינו דוקא בשידה המונחת ולרבנן לא מהני משום דנטמא השידה בשעה שזרקוה לשם ושוב גם אח"כ אינו חוצץ כיון דכבר איטמי ואין כלי טמא חוצץ, וקשה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפי"א ה"ב) מהלכות טומאת מת דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה ע"כ, וא"כ אכתי הרי אפשר לערב לכהן בבה"ק לרבנן דהא אפשר לחוץ ולילך לבה"ק בשידה תיבה מכלי גללים כו' הבאים במדה וילך בעת שמונחים דאז שמיה אהל דהא בשעת זריקה לא נטמאו, דאף דלא שמיה אהל מ"מ לא גרע מכלי גללים הקטנים דאינם מקבלים טומאה ורק כל שהן קטנים הו"ל כלים ואינם חוצצים בפני הטומאה וכמ"ש בפ"ו דאהלות, אבל בשעה שהן מונחין הרי שפיר חוצצין דהו"ל אהלים דלא נטמאו בשעת זריקה, ובשלמא לשיטת הרשב"א ז"ל אליבא דהר"ח דלרבנן אף בשעה שהוא נח לא הוי אהל אלא כלי משום שראוי להזרק א"כ לא מהני אף שידה מכלי גללים כו' אבל להריטב"א ז"ל קשה:

אמנם הנה מקור הדין של הרמב"ם ז"ל, הוא בתוספתא דכלים בב"מ רפ"ה דתניא כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאין במדה ר' מאיר אומר הרי הן ככלים וחכמים אומרים הרי הן כאהלים ע"כ. וכתב שם בביאור הגר"א דר"מ סבר שאינן נחשבין לאהל דהא גבי גללים אין חילוק בין קטנים לגדולים דהא שניהם אין מקבלין טומאה, ובכלי גללים קטנים כ"ע לא פליגי דלא חשיבי אהלים, וכ"ע הבאים במדה ודאי חשיבי אהלים, ורק פליגי בכלי גללים כו' הבאים במדה, דר"מ סבר הרי הן ככלים וחכמים ס"ל דהרי הן כאהלין ע"ש, והרמב"ם ז"ל פוסק כחכמים, ולפ"ז הכא בפלוגתא אי מערבין לכהן בבה"ק הרי מסתמא ת"ק דר' יהודה הוא ר"מ ור"מ הרי ס"ל דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אע"ג דבאים במדה הרי הן ככלים ואין חוצצים בפני הטומאה אף במונחים וא"ש דר"מ לשיטתיה:

והנה בהא שכתב הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכלי גללים כו' הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים