פתח האוהל צג

שכתב אהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו דוקא ע"ש, וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב אהל זרוק הפורח באויר משמע בשעה שהוא נח שמיה אהל וכמ"ש המשנה למלך שם, וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ורש"י ז"ל וכ"כ הריטב"א ע"ש בעירובין:

אמנם בשם הר"ח ז"ל כתב שם הרשב"א וז"ל אבל הר"ח ז"ל נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח וכגון ששידה זו גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עד מקום העירוב וגלגל שם תחלה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפ"ה אסרי רבנן שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרוק, ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כ"ע מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אהל בשעת זריקתו עכ"ל, ומשמע מלשון הרשב"א ז"ל שכתב ואפ"ה אסרי רבנן שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, היינו דאף בשעת זריקה אינו מקבל טומאה, דאל"כ למ"ל למימר דאינו חוצץ בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרוק, תפ"ל דכיון דבשעה שהיו זורקים השידה על הבה"ק נטמא בשעת זריקה ושוב אף בשעה שהוא נח אינו חוצץ דדבר טמא אינו חוצץ, אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם הר"ח ז"ל וז"ל, ואהל זרוק פירש ר"ח שנזרק לשם לפי שעה ואפילו בעודו נח אמרי רבנן דלא הוה אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בה"ק עד מקום העירוב, וגלגל שם מתחלה את השידה ואח"כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב, וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם ל"ש אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה וכו', אבל רש"י ז"ל פירש והוא הנכון אהל זרוק המיטלטל דסברי רבנן כי אע"פ שהוא כלי גדולה העשוי לנחת, ואינו מקבל טומאה אפילו בשעת טלטולו מ"מ אינו חוצץ בפני הטומאה, ור' יהודה סבר אפילו כשהוא מיטלטל חוצץ בפני הטומאה עכ"ל הריטב"א ז"ל, הרי אליבא דהריטב"א ז"ל ס"ל לר"ח ז"ל דטעמא דרבנן דבשעה שהוא מיטלטל לא שמיה אהל רק כלי ומקבל ג"כ טומאה וממילא אינו חוצץ אפילו בשעה שהוא נח כיון דכבר נטמא ולא מטעם דהואיל וראוי ליזרוק, ונפ"מ אם השידה היתה מונחת קודם שבאה הטומאה לשם, דלריטב"א ז"ל חוצץ כיון שלא נטמאה השידה ולרשב"א אינו חוצץ דעכ"פ ראוי להזרק, ומר"ח ז"ל הנדפס בעירובין שם משמע קצת כרשב"א ז"ל שכתב ר' יוסי בר"י מטהר קסבר א"ז שמיה אהל לפיכך היושב בתוכן טהור ואע"פ שאפשר לאלו שידה תיבה ומגדל להזרק ממקום למקום א"ר יוסי ב"ר יהודה אהל הן וחוצצין ואין הטומאה בוקעת ועולה בהן עכ"ל, משמע דטעמא דרבנן דפליגי משום דס"ל דהואיל וראוין להזרק ל"ש אהל, ובנזיר שם משמע כריטב"א ז"ל דקתני ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל טמאה, וכתב השיטה מקובצת שם טמאה פירוש הכלים שבתוך התיבה טמאים ומיירי שאותה תיבה מחזקת יותר מארבעים סאה ולא מקבלת טומאה, דאם היה לה פחות הוה מקבלת טומאה והאיך יכול לומר אח"כ ואם היתה מונחת טהורה, הא הוה דבר המקבל טומאה וכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה, אלא ע"כ מיירי דיש לה יותר מארבעים סאה עכ"ל, הרי דהא קשיא ליה דכיון דאיירי הכא שהשידה מחזקת ארבעים סאה א"כ איך קתני טמאה ודחיק דטמאה היינו הכלים שבתוכה טמאים, ואין הלשון משמע כן דהו"ל למימר טמאים בלשון רבים אך להריטב"א אליבא דהר"ח ז"ל א"ש דבאמת התיבה בעצמה טמאה אע"פ שמחזקת ארבעים סאה, וכן משמע מפירוש רש"י ז"ל שם שכתב טמאה וכל הכלים שבתוכה, ומדכתב בוא"ו החיבור משמע ע"כ דגם התיבה טמאה, ובנוסחת הריב"ן וברש"ש מחקו מרש"י ז"ל הוא"ו, ואינו מוכרח, דנראה דרש"י ס"ל כר"ח דס"ל דגם התיבה טמאה, וס"ל דפליגי רבנן ור' יוסי בשעה שהוא נח דכתב שם דהא דקתני זרק תיבה מלאה כלים טמאה לא משום דקסבר ל"ש אהל אלא כיון דזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה כלי, ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל, דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה אף ע"ג דאורחיה דמטלטל לה ע"כ, הרי בהדיא דלרבנן ל"ש אהל אף בשעה שהוא נח כיון דאורחיה לטלטל לה, ודלא כתוס' שכתבו שם הפירוש ואם היתה מונחת היינו ע"ג אדם או בהמה הנושאן, וס"ל לרש"י דבשעה שהיא מיטלטל נעשה כלי ממש ומקבל טומאה, אמנם הא דכתב הרשב"א והריטב"א ז"ל דרש"י ס"ל. דהפלוגתא הוא בשעה שמיטלטל וכמ"ש רש"י בגיטין, לא קשה מהא דנזיר, דהשם הגדולים כתב בשם היד מלאכי דפירוש רש"י דנזיר אינו מרש"י ז"ל וכ"כ האחרונים ז"ל וכינו אותו בשם המפרש לנזיר:

מבואר דר"ח והמפרש בנזיר ס"ל דהא דפליגי אי. שמיה אהל היינו בשעה שהוא נח, ורש"י ותוס' ור"ת והראב"ד ורשב"א וריטב"א ז"ל ס"ל דהפלוגתא היא בשעה שהוא נע ומיטלטל, ולפי הנ"ל היה אפשר לומר דבזה פליגי הפוסקים ז"ל, דרש"י וסייעתו ס"ל דהטעם דאינו אהל משום דדמיא לטלית המנפנפת וא"כ ממילא בשעה. שהוא נח לכ"ע שמיה אהל, דרק בשעה שהוא עובר ממקום למקום דמיא לטלית המנפנפת, והר"ח והמפרש ס"ל דלא שמיה אהל משום דזריקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשויא לה תורת כלי וכ"ע מודו בזה ובשעה שהוא נח פליגי דרבי ס"ל ל"ש אהל דכיון דראוי להזרק לא הוה אהל, דכל אהל אינו ראוי להזרק, ור' יוסי בר"י ס"ל דאע"ג דראוי להזרק שמיה אהל כל שאינו נזרק ממש, אמנם כן אף שזה מוכרח דר"ח ס"ל דהטעם משום דיצא מתורת אהל וע"כ לא ס"ל הטעם דדמיא לטלית המנפנפת, מ"מ אין מוכרח לומר דרש"י וסייעתו ס"ל דדמיא לטלית המנפנפת, די"ל שפיר דס"ל דזריקה קא מפיק מתורת אהל ומשוי לה כלי, ורק כל זה בשעה שהוא מטולטל ונע אבל בשעה שהוא נח ס"ל דהוה אהל, וכמ"ש לעיל דמשמע מלשון רש"י ז"ל שכתב אהל זרוק ל"ש אהל וכל שאינו אהל אינו חוצץ דעיקר החסרון הוא מפאת שאינו אהל ולא מפאת החציצה:

והתוס' בסוכה (דכ"א) ובעירובין הקשו בהא דגבי פרה אדומה שהיו מביאין שוורים וע"ג דלתות והתינוקות יושבין על גביהן כדי שלא יאהילו על קבר התהום דלמ"ד אהל זרוק ל"ש אהל א"כ מאי היה מהני הדלתות, ותירצו בשם ר"ת ז"ל דס"ל כר' יהודה, דס"ל דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסותיהן רחבות, ואף ע"פ שגם הם אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל מדכתיב (איוב יו"ד) ובעצמות וגידים תשוככני ע"כ, והריטב"א ז"ל שם הוסיף עוד דכיון דמהאי טעמא דיליף מקרא הוה אהל, אפינו בשעת זריקתו הוה אהל, דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא, ונכון הוא זה. ויש לתרץ עוד דלא אמרינן אהל זרוק ל"ש אהל אלא בדבר כשהוא כלי, דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שעשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשהוא מיטלטל לא עביד לנחת והוה כשאר כלים, אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, אפילו כשהן זרוקין אינם מקבלין טומאה וחוצצין עכ"ל. נראה בהדיא דהריטב"א ז"ל ס"ל דאהל זרוק הזריקה מפיק לה מתורת אהל ונעשה כלי, א"כ כ"ז בשידה תיבה ומגדל אבל בדלתות בפשוטי כלי עץ דאף דבזריקה לא הוה כלי שפיר חוצץ, ולפעד"נ ברור דלהריטב"א ז"ל, ה"ה דהיה מועיל שוורים לחוד בלא דלתות דג"כ לאו כלי הוא ודוקא