פתח האוהל צב

הטלית מנפנפת באויר, ומר סבר אהל זרוק ל"ש אהל, והיינו דאמר והתניא בניחותא וכן בפירוש ר"ח ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת טמאה דדמיא לטלית המנפנפת דאזלה כולה באוירא ואם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם הנושאין אותה טהורה דאהל זרוק כה"ג דרגלי הנושאין נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה ע"כ, והריטב"א ז"ל בעירובין כתב כל זה בשם ר"ת ז"ל והוסיף עוד דהשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר, ואם איתא דס"ל דאהל זרוק המיטלטל באהל ל"ש אהל, למ"ל למיתני שזרקה ע"פ המת ליתני שהיתה מהלכת בארץ וכ"ש על פני המת אלא ודאי כדאמרן עכ"ל:

והנה מה שחילק הר"ת ז"ל דמש"ה אהל זרוק למ"ד שמיה אהל לא דמי לטלית המנפנפת משום דרגלי הנושאין נוגעים בארץ, הנה הר"ת ז"ל כתב בספר הישר בשבת (די"ז) בהא דאכר עובר ומרדע על כתפו דמביא הטומאה על עצמו כעובי המרדע ועל הכלים שתחתיו בפותח טפח וז"ל, קשיא לי מה בין מרדע לספינה שאינה קשורה ולקופץ ולדולג ולטלית המנפנפת וכיוצא בהן שאינם מביאין את הטומאה, תריץ כיון שהזכירו קופץ ודולג שאינו אהל הא עובר הוה אהל, לפי שביד האדם לעכב על עצמו לעמוד ולפוש ומהלך כעומד דמי עכ"ל, הרי דהחילוק הוא בין אהל זרוק הנושאין אותו לטלית המנפנפת ולקופץ ודולג, משום דבידו לעכב על עצמו, משא"כ בתיבה שזרקה ע"פ המת שאין נושאין אותה דאין בידו לעכבה דמי לטלית המנפנפת, ואפשר דזה ג"כ כוונת ר"ת ז"ל הכא דכיון דרגלי הנושאין נוגעים הארץ הרי בידם לעכב על עצמן ומהלך כעומד דמי ודוחק:

הרי כתבו התוס' דלמ"ד אהל זרוק שמיה אהל לא דמי לטלית המנפנפת משום דרגלי הנושאין נוגעים בארץ, וא"כ לפ"ז למ"ד דלא שמיה אהל י"ל דלא ס"ל חילוק זה, וס"ל דדמי לטלית המנפנפת ואין זה חציצה, אך הא דאהל זרוק רק אינו חוצץ אבל הרי עכ"פ מביא הטומאה וכמו שמוכח מהא דאכר עובר ומרדע על כתפו דמביא הטומאה על עצמו ועל הכלים שתחתיו ואף ר"ט לא פליג רק על עובי המרדע אבל בטפח מודה, ואי דאהל זרוק דמי לטלית המנפנפת א"כ לא יבוא ג"כ הטומאה, אך לפמ"ש השבות יעקב ח"א סי' פ"ה דהא דאהל זרוק ל"ש אהל הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא לכ"ע שמיה אהל, ותירץ בזה סתירת דברי הרמב"ם ז"ל דהכי פסק ל"ש אהל ואם נכנס לארץ העמים נטמא, ובפ"ה מהלכות נזירות הי"ח פסק דנזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליה מדעתו, הרי זה לוקה שתים א' משום לא יבוא וא' משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחת, והוא אוקימתא דש"ס נזיר דמ"ג, והרי לפי מה שפסק דאהל זרוק ל"ש אהל א"כ אף שלא יפרע גג התיבה ג"כ נטמא כבר דהא לא חשיב הפסק מה שנכנס בשידה תיבה ומגדל, וכן הקשה המשנה למלך, וע"כ דרק מדרבנן ל"ש אהל אבל מה"ת שמיה אהל ומש"ה לוקה שתים דטומאה וביאה בהדדי קאתו, וכ"כ הפנ"י בסוכה דכ"א דאהל זרוק רק מדרבנן ל"ש אהל ע"ש, ומש"ה שפיר אהל זרוק מביא הטומאה דמה"ת אהל הוא משום דבאמת לא דמיא לטלית המנפנפת משום דרגלי הנושאין נוגעים בארץ או משום דבידו לעכב על עצמו, ורק מדרבנן ל"ש אהל לחוץ בפני הטומאה משום דדמיא לטלית המנפנפת, ואם אהל זרוק יהיה חוצץ יבאו לטעות גם בטלית המנפנפת ובקופץ ודולג, ולפ"ז הא דאהל זרוק ל"ש אהל החסרון הוא מצד החציצה, דאין זה חציצה כיון דנישא באויר ועובר ממקום למקום:

אמנם לפמ"ש רש"י ז"ל שם בהא דקאמר בגמרא ואיבעית אימא הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם פליגי והתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם ראשו או רובו, וכתב רש"י ז"ל ואיבעית אימא דכ"ע משום גושא ולכ"ע נמי אהל זרוק שמיה אהל והאי דקא מטמא רבי הכא משום דקסבר גזירה שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ור' יוסי לא גזר, והתניא דמסייע ליה דר' יוסי אינו מטמא עד שיוציא ראשו ורובו, והא דתני לעיל ר' יוסי בר"י זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה, לאו משום דקסבר אהל זרוק ל"ש אהל, אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה אע"ג דאורחיה דמטלטל לה עכ"ל:

הרי דשיטת רש"י ז"ל דמש"ה בזרקה להתיבה טמאה לר' יוסי בר"י אע"ג דס"ל דא"ז שמיה אהל, לא כשיטת התוס' דדמיא לטלית המנפנפת והוה החסרון מפאת החציצה ורק כיון דזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי, והחסרון הוא מצד גוף האהל, ולפ"ז י"ל דמ"ד אהל זרוק ל"ש אהל ס"ל דלאו דוקא בזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ורק גם בנישאת ע"ג אדם או בהמה ג"כ קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי, ושוב אינה חוצצת, דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר כדאיתא במשנה דרפ"ו דאהלות, ומש"ה אהל זרוק רק אינו חוצץ אבל עכ"פ מביא הטומאה דהא כלים נעשים אהל לטמא, וכן נראה קצת מלשון אהל זרוק ל"ש אהל ולא קאמר ל"ש מאהיל משמע דלא הוה אהל רק כלי, וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בעירובין שכתב דאהל זרוק ל"ש אהל, וכל שאינו אהל אינו חוצץ ע"כ, משמע מטעם שאינו אהל אלא כלי אינו חוצץ ולא מטעם שאין זה חציצה:

שוב ראיתי שכתב כן הנקודות הכסף ביו"ד סי' רפ"ב, בהא דכתב שם הט"ז סק"ד בדברי הרמ"א ז"ל שכתב דאין לישב על תיבה שיש בה ספרי קודש, אח"כ כתב דאפשר דהואיל והם נתונים בתיבה הרי הם ברשות בפ"ע וכמופסקים דמי, וכתב הט"ז דכיון דקיי"ל דאהל זרוק ל"ש אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה ה"ה דאינו חוצץ בפני הספרים, וכתב ע"ז הנקה"כ וז"ל ואין ענינו לכאן דהתם ה"ט דכיון דלאו שמיה אהל א"כ הו"ל כלי ואינו חוצץ בפני הטומאה דלענין טומאה דוקא אהל בעינן שיחוץ אבל כלי אינו חוצץ כיון שהוא מקבל טומאה, והא דקיי"ל כרבי היינו מטעמא דל"ש אהל, והרב הרמ"א לא הביא מטומאה אלא דאם שם יצאה מכלל כלי כ"ש הכא וגם זה הניח בצ"ע אבל היכא דשם אינו חוצץ אינו ראיה לכאן עכ"ל, הרי דא"ז ל"ש אהל משום דנפיק מתורת אהל ונעשה כלי, אך מ"ש דכלי אינו חוצץ משום דמקבל טומאה הוא לאו דוקא דהא אף כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה נעשים אהלים לטמא ולא לטהר כדאיתא במשנה הנ"ל פ"ו דאהלות, ועיין בבכור שור בעירובין שם:

ולפע"ד די"ל דזה פלוגתת הפוסקים ז"ל, דהנה שיטת התוס' והר"ת ז"ל הנ"ל דהא דפליגי אי אהל זרוק שמיה אהל או לא היינו דפליגי בשעה שהוא מיטלטל ומונח ע"ג אדם או כלים הנושאין, אבל בשעה שהאהל נח ומונח על הארץ לכ"ע שמיה אהל. והא שכתבו התוס' בעירובין בד"ה מר סבר שמיה אהל דדוקא כשמונח הוה אהל אבל בשעת זריקה אפילו ר' יוסי בר"י מודה דל"ש אהל מידי דהוה אטלית המנפנפת, כתב שם המהרש"א ז"ל ובבכו"ש הנ"ל דמונח היינו שמונח ע"ג אדם או בהמה הנושאין דבזה פליגי רבי ור' יוסי בר"י, ומה שכתבו התוס' דבזרקה כ"ע מודים דל"ש אהל היינו דזרקה באויר וכמ"ש התוס' בנזיר, וכן הוא דעת רש"י ז"ל בגיטין (ד"ח ע"ב)