פתח האוהל צא

וכיוצא בהן שאינן מביאין את הטומאה [כמ"ש באהלות פ"ח] תירץ כיון שהזכירו קופץ ודולג שאינו אהל, הא עובר הוי אהל, לפי שביד אדם לעכב על עצמן לעמוד ולפוש ומהלך כעומד דמי עכ"ל. ועכ"פ הו"ל אהל זרוק ומיטלטל ומביא הטומאה לר"י רק במלא אגרוף וע"כ דהשומע שמע וטעה:

וקשה לי מה שכתב הר"ש ז"ל בפ"ח הנ"ל דהא דמודה ר"י במלא אגרוף הוי רק דרבנן ומש"ה לר"א אין הנזיר מגלח עליה בנזיר ומת תחת כרעי הגמל דא"כ איך ס"ל לר"י דאהל זרוק שמיה אהל אף להקל בטומאה דאורייתא ומערבין לכהן בבה"ק מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל והרי ע"כ לר"י אהל זרוק ל"ש אהל משום דלא הוי דומיא דמשכן ואעפ"כ במלא אגרוף אף להקל הוי אהל והא דגבי פרה אדומה שוורים חוצצים לר"י משום דהוי כמלא אגרוף י"ל דשאני התם דהוי רק מעלה בעלמא וכמ"ש המל"מ בפי"א מהטו"מ וכ"כ בהגהות מראה הכהן שם (ומ"ש במשנה אחרונה דר"י מודה לענין חציצה אע"ג שאינו עשוי בידי אדם חוצץ לא משמע כן בסוגיא דסוכה וכמו שהאריך שם הפנ"י בזה]. ולכאורה י"ל לפי מה שהקשו התוס' שם דכיון דיליף ר"י אהל אהל ממשכן א"כ לא יבא הטומאה אלא פשתן וכדאשכחן בשבת (דכ"ז) דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ותירצו דשאר אהלים ילפינן ממצורע דגבי מצורע כתיב מושבו ודרשינן מושבו טמא, ורק לענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לא משמע ליה מושבו לא ריבוי ולא מיעוט עש"ה. ולפ"ז י"ל דאהל זרוק שוב ילפינן ממצורע וכמו שאר המאהילים דילפינן ממצורע ודוקא אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא ילפינן ממצורע וכמ"ש התוס', ומשום הכי אף במלא אגרוף הוי דרבנן דבאמת הקשה הריטב"א ז"ל שם כיון דילפינן אהל אהל ממשכן דבעי אהל העשוי בידי אדם א"כ ה"ה במלא אגרוף דהא המשכן היה יותר ממלא אגרוף והוי עשוי בידי אדם ע"ש, ומש"ה שפיר כתב הר"ש ז"ל דהוי רק דרבנן אף במלא אגרוף אבל אהל זרוק ילפינן ממצורע, אך קשה שהרי במצורע כתיב מושבו וילפינן דטמא עובר טהור משום דלא הוי מושבו קבוע א"כ איך אפשר למילף מהתם אהל זרוק דבמצורע גופא נראה דאהל העובר טהור דלא הוי מושבו קבוע וצ"ע עוד:

הריטב"א ז"ל הנ"ל כתב שם וז"ל ואיכא דקשיא ליה מכדי אהל אהל ממשכן גמרינן וא"כ אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעיא עשוי בידי אדם דהא משכן יש בו כמה אגרופין ומ"ש, ומיהו לא קשה ולפום מאי דפרישנא לעיל דאנן ממצורע אית לן למיגמר אלא דלר"י אתיא גז"ש ומיעטא במקצת, ומש"ה אמרינן דלא מהני גז"ש אלא היכי דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב ובהא גמרינן ממשכן למהוי עשוי בידי אדם, אבל כשהוא חשיב אהל שיש בו כמלא אגרוף למצורע מדמינן לה דחשיב אהל אע"פ שאינו עשוי בידי אדם כנ"ל עכ"ל. הרי להריטב"א ז"ל כמלא אגרוף ילפינן ממצורע, אך מדברי התוס' הנ"ל לא משמע כן שכתבו דלענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לא משמע ליה מושבו לא ריבוי ולא מיעוט, וכן מרש"י ז"ל משמע דלא ילפינן ממצורע ורק כתב דלמלא אגרוף מצינו חשיב גבי מאור שאינו עשוי בידי אדם, ולשיטת הריטב"א ז"ל קשה שהרי קיי"ל לענין אהל בשבת דבעינן דוקא ג"כ דפנות וכמו שהיה במשכן (ועי' בנוב"י וחת"ס סי' ע"ב הנ"ל] וא"כ הא דלר"י לא בעינן דפנות אע"ג דגמר ממשכן ע"כ דגם זה בכלל שאר המאהילים דילפינן ממצורע, ולשיטת הריטב"א ז"ל דאהני גז"ש ואהני קרא א"כ ליבעי אהל מלא אגרוף היכי דליכא דפנות וזה לא שמענו, וע"כ כשיטת רש"י ותוס' דכל מאי דילפינן ממצורע לא בעי כמלא אגרוף, ורק אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא ילפינן ממצורע בעי כמלא אגרוף, ושיטת הריטב"א ז"ל קשה לכאורה:

שוב ראיתי בתוס' שבת (דכ"ח ע"א) בד"ה אי, בהא דיליף התם אהל אהל ממשכן דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, פריך ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, ופירשו התוס' דקו' הש"ס הוא דמה להלן קרשים בהדי פשתן אף כאן בטומאת אהל קרשים בהדי פשתן, דסתם אהל קרוי הכיסוי עם הדפנות ע"ש, וכתב הרב הפנ"י ז"ל שם בכוונתם, דהא דמשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרוין משכן, היינו ע"כ דאהל לחוד בלא דפנות קרוי אהל. וכתב דלרש"י ז"ל פשיטא ליה דכיסוי לחוד קרוי אהל כמו דס"ל לרש"י לענין שבת, והעיר מהא דכתבו התוס' דגם הדפנות קרוי אהל לשבת עש"ה, ובסמ"ג הלכות טומאת מת כתב דבמצורע מהני מחיצה להפסיק בין הטהור להמצורע דמטמא בביאה, משום דבמצורע תלה רחמנא בבית וכל שיש מחיצה גבוה עשרה הו"ל בית אחר, אבל במת תלא רחמנא באהל וכל שהוא אהל אחד מביא הטומאה:

סימן ט בענין אהל זרוק לאו שמיה אהל הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת פי"א ה"ה כתב, הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל ע"כ, והוא מש"ס עירובין (ד"ל ע"ב), בהא דתנן דמערבין לכהן בבית הפרס, ר' יהודה אומר אפילו בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול, וקאמר בגמ' תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קא סבר אהל זרוק שמיה אהל, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ר' יוסי ב"ר יהודה מטהר, במאי קמיפלגי מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל, ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל ע"כ, וקיי"ל כרבנן והלכה כרבי מחבירו דאהל זרוק ל"ש אהל :

נסתפקתי הא דאהל זרוק לא שמיה אהל אי החסרון מצד האהל דכל שהוא זרוק לאו אהל הוא וממילא אינו חוצץ דלחציצה בעינן אהל דוקא, או אפשר דהחסרון הוא מצד החציצה דכל מה שהוא חוצץ צריך להיות קבוע ונח במקומו וכל שהוא זרוק אינו מאהיל ואינו חוצץ בפני הטומאה, אבל גוף האהל דהיינו השידה תיבה ומגדל אהלים הם אף בשעת זריקה, ולא שמיה אהל דקאמר היינו לא שמיה מאהיל דאין זה אהל על הטומאה:

והנה בנזיר (דנ"ה ע"א) איתא לימא כתנאי הנכנס:

לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר"י מטהר, מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור' יוסי בר"י סבר משום גושא, לא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל, והתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה [וכל הכלים שבתוכה אלמא קסבר דאהל זרוק ל"ש אהל ולא הוה מפסיק כלל, רש"י] ואם היתה מונחת טהורה דכיון דמונחת הויא לה כאהל קבוע ומצלת בפני הטומאה ולא הוה כאהל זרוק, רש"י] אלא דכ"ע משום אוירא מ"ס כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומ"ס אע"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן ע"כ, והתוס' שם בפירוש הב' כתבו דהאי והתניא לאו קושיא היא אלא סייעתא וז"ל, פירוש אחר לא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שנכנס בשידה שבהמה או אדם מוליכים אותו שמיה אהל לחוץ ולהפסיק, וצ"ל דעדיף מטלית המנפנפת דתנן במסכת אהלות (פ"ח מ"ה) דאין חוצצין בפני הטומאה ואין מביאין והיינו טעמא דהכי עדיף משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה והתיבה נוגעים בארץ אבל