פתח האוהל צ

כרמב"ן ז"ל דר"ט חזר בו ובודאי ה"ה ר' יהודה, אבל על רש"י וריטב"א ז"ל קשה. ואפשר דס"ל דאע"ג דר"ט לא חזר בו לגבי ר"ע תלמידו או חבירו [עי' כתובות] מ"מ ר' יהודה חזר בו לגבי ר"ע רבו. אך לא ידעתי למה להו לכנוס לדוחק זה אחרי שקושית הש"ס הא קא מאהיל לא תליא כלל בהא שנאמר דקס"ד שהיה בהקיפו טפח, ובפרט למה שכתבתי דג' יהודה דס"ל דאהל שלא נעשה בכוונה בעינן כמלא אגרוף ע"כ ס"ל דהשומע שמע וטעה וע"כ ר"י לא חזר בו:

עוד קשה לי בהא דאיתא בתוספתא פ"ט הובא בר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב) ר' אליעזר אומר הנזיר והמת תחת כרסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבים עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, טומאה שהיא נתונה בכותל מחצה על מחצה, וכן עדר בהמה חיה ועוף וכן [בעלי] החיים שהיו מהלכים זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבים עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. וכתב הר"ש וז"ל תימה אמאי לא חשוב כאהל הבית הא אפילו ר' יהודה דאמר לעיל סופ"ג דאהל שאינו עשוי בידי אדם ל"ש אהל מודה במלא אגרוף כדאמרינן בפרק הישן, ולמאן דמפרש התם טעמא דשוורים משום דרועין מגינין תחתיהן ניחא דבגמל אין מגינין, ולאידך נמי מצינו למימר דהא דמודה במלא אגרוף היינו מדרבנן ולכך אין מגלח ואתיא כר"י, אבל לרבנן מגלח דמדאורייתא שמיה אהל עכ"ל [ועיין מש"ל כ"ב ס"ה לתרץ בזה קו' התוס' חולין (דקכ"ו) דר"א לשיטתיה] וקשה אי ר"א ס"ל כר"י דבעינן אהל העשוי בידי אדם ע"כ דיליף ממשכן ובעי נמי שיהיה נעשה בכוונה לאהל, א"כ איך ס"ל לר"א (בפי"ד מ"ד ומ"ה) דזיז מביא את הטומאה בפותח טפח ע"ש, והרי לר"א בעינן כמלא אגרוף דוקא כיון דלא נעשה לשם אהל:

עוד קשה דברפ"ו איתא אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, כיצד ארבעה נושאין את הנדבך טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים, ור"א מטהר, ובתוספתא רפ"ז הובא בר"ש שם איתא ארבעה שהיו נושאין את הנדבך ואין במוטות כעובי המרדע, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים, ור"א מטהר, וכתב הר"ש ז"ל הא דנקט ואין במוטות כעובי המרדע הא לת"ק לעולם טמא, ורק משום דר"א נקט לה דלא מטהר ר"א אלא כשאין במוטות כעובי המרדע, אבל יש בו כעובי המרדע גם ר"א ס"ל דאין נעשים אהלים לטהר מאחר דטמאין הנושאין דכל המטלטלין מביאין הטומאה על אדם הנושאן בעובי המרדע ע"ש. הרי בהדיא דר"א ס"ל כר"ע דגזרו על עובי המרדע, וא"כ איך ס"ל כר"י דבעינן כמלא אגרוף דהא לר"י ע"כ השומע שמע וטעה דהיקף המרדע הוי טפח והוא בעי כמלא אגרוף:

אך דר"י פליג רק אחור שחררוהו מים או שרצים דבעי אהל העשוי בידי אדם, אבל מודה במרבך של אבנים וסואר של קורות דכיון דנעשה בידי אדם אע"ג שלא נעשה בכוונה וא"כ שפיר ס"ל דזיז מביא הטומאה בטפח, וכן ס"ל דמרדע גזרו בהקיפו טפח כיון דבידי אדם הוא, ורמב"ם ורש"י וריטב"א ז"ל דס"ל דר"י פליג גם אמרבך של אבנים דתלוי זה בזה דכיון דיליף ממשכן צריך דוקא כוונה לאהל, י"ל דס"ל דר"א לא ס"ל כר"י והא דס"ל לר"א הנזיר והמת תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח היינו כמ"ש בשיורי הקרבן בירושלמי הנ"ל לתרץ קו' הר"ש ז"ל דרק הלכה היא בנזיר דאין מגלח וכמו דס"ל לר' יוחנן שם אבל לעולם דס"ל דמה"ת הוי אהל ולא יליף ממשכן:

והנה בהא דיליף ר' יהודה אהל אהל ממשכן ובגמרא י"ל דהר"ש ז"ל יפרש כפירוש המשנה אחרונה הנ"ל סוכה שם פריך והרי דלתות דיש בה כמה אגרופים וקאמר ר"י לא היו מביאין דלתות אלא שוורים כתב הריטב"א ז"ל וז"ל, וקשיא להו לבעלי התוספות למה ליה לתלמודא למייתי עלה מטעמא דיש בהן כמה אגרופין תפ"ל דעשוין בידי אדם דומיא דמשכן, ותירץ דחייש תלמודא דילמא איכא בדלתות פסולא אחרינא, דלא דמי למשכן דקסבר כמ"ד התם בעירובין (דל"א) דאהל זרוק לא שמיה אהל, ולהכי מקשי ליה האי פיסולא הא מתכשרא במלא אגרוף, כל דהוי כמלא אגרוף מקום חשוב הוא ולא בעיא ליה דומיא דמשכן ויפה תירץ עכ"ל. והנה מה שכתב דס"ל כמ"ד התם אהל זרוק לא שמיה אהל. קשה לכאורה הרי ר' יהודה ס"ל התם שמיה אהל וכדאיתא במשנה רי"א אף בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול וקאמר שם בגמרא תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קסבר אהל זרוק שמיה אהל ועי' בתוס' סוכה שם בד"ה שדעתו ובמהרש"א ז"ל ומה שהשיג עליו ברש"ש מש"ס הנ"ל] וצ"ל כוונתו דהמקשן קסבר דלר"י ע"כ אהל זרוק ל"ש אהל כיון דיליף ממשכן ופריך דזה מתכשר במלא אגרוף דכמלא אגרוף לא בעינן דומיא דמשכן ולפ"ז הא דס"ל לר"י התם אהל זרוק שמיה אהל ויכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל היינו כיון דכלים גדולים הם ומחזיקין מ' סאה הרי רחבים יותר ממלא אגרוף ושפיר אהל זרוק שמיה אהל דבזה לא בעינן דומיא דמשכן, אבל בטפח אהל זרוק ל"ש אהל דהמשכן לא היה אהל זרוק:

ובירושלמי פ' כלל גדול סוה"ב איתא מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ופריך ולא לשעה היתה ומשני ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין, הדא אמרה אפילו מן הצד [וש"מ בנין מן הצד שמיה בנין שהרי העמדת קרשים לאו בנין ממש הוי. קה"ע] הדא אמרה אפילו נתון ע"ג דבר אחר, הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין [ודחי] אדנים כקרקע הן ע"כ. ובחת"ס או"ח (סי' ע"ב) כתב דבשבת (דל"א ע"ב) גבי סותר ע"מ לבנות במקומו קאמר כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו כמקומו דמי והש"ס לא דחי לה ע"כ דהלכה היא כר' יוסי דמשכן הוי בנין עולם וממילא בנין לשעה לאו בנין הוא, וכתב דה"ה דכיון דלא מצינו במשכן שיהיה אהל עובר ממקום למקום ע"י אדם הנושאו אהל זרוק לאו שמיה אהל לענין שבת והשיג על מ"ש הנו"ב מה"ת (סי' ל') אודות הפארסאלן בשבת מאהל זרוק דהרי כ"ז לענין טומאה אבל לשבת לא הוי מלאכה כ"א מה דהוה במשכן עש"ה, ולפ"ז לר"י דיליף אהל אהל ממשכן ע"כ דגם בטומאה אהל זרוק ל"ש אהל ורק דמודה ר"י במלא אגרוף וכמ"ש הריטב"א ז"ל הנ"ל, והא דפריך בסוכה שם על הא דס"ל לר"י אהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל מברייתא דס"ל לר"י דהיו מביאין שוורים, ולא פריך מהא דס"ל לר"י אהל זרוק שמיה אהל וכן מוכח במשנה דקאמר ר"י מפני שיכול לחוץ ולילך [עי' ברי"ף ורא"ש ז"ל גירסא אחרת] כיון דאכתי לא ידע דמודה ר"י במלא אגרוף, י"ל דהיה אפשר לומר דס"ל לר"י כר' יוסי בר בון דמשכן היה בנין לשעה וס"ל דאהל זרוק לא גרע, או אפשר דה"ה דהיה יכול להקשות כן:

ולפ"ז דלר"י ע"כ אהל זרוק ל"ש אהל בטפח דכיון דיליף ממשכן ורק הא דס"ל דשמיה אהל הוא רק במלא אגרוף א"ש ג"כ הא דפליג ר"י על ר"ע וס"ל דהשומע שמע וטעה היינו דהרי הא דאכר עובר ומרדע על כתפו הו"ל רק אהל זרוק ומיטלטל ממקום למקום. ובספר הישר לר"ת ז"ל בשבת (די"ז) כתב וז"ל קשיא לי מה בין מרדע לספינה שאינה קשורה ולקופץ ולדולג ולטלית המנפנפת