פתח האוהל פט

וז"ל פירוש דרך נופות של אילן שיש מהן למעלה ויש מהן למטה ורואין אותן כאלו הן שוין זה בצד זה, ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח, לא נתברר לי מאי קאמר דאי בעינן למימר דאי קיימן זו בצד זו ואין ביניהן פו"ט מביאות וחוצצות, הא גבי פרע בעי שיכול לקבל טיט. לכך נראה דבאחת למעלה ואחת למטה בעינן נוגעות ממש כשרואין אותן שוות, והאי פותח טפח היינו דאע"ג דכל חדא וחדא אין ברחבה טפח מצטרפות זו לזו לרוחב טפח להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה, וניחא השתא הא דמשמע ממתניתין דיכולין לקבל מעזיבה רכה אסככות ופרעות קאי עכ"ל. וקשה שהרי אילן הוא אהל שאינו עשוי בידי אדם וכמ"ש התוס' סוכה (דכ"א) הנ"ל, א"כ מה מועיל שמצטרפות זו לזו לרוחב טפח הרי לר"י לשיטתיה בעינן כמלא אגרוף דוקא, והר"ש ז"ל שם לעיל מינה הביא ההיא דר"י ולא הוקשה לו כלל:

עוד קשה לי שהרי בסוכה (דכ"ב ע"א) קאמר רבא להוכיח ממשנה [אהלות פי"ב מ"ה] דקורות הבית והעליה כו' דלא אמרינן חבוט רמי אלא היכי דאית ביה רוחב טפח ע"ש, וא"כ איך קאמר הכא דרואין את העליונות כאלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה דהוא חבוט רמי הרי כיון דאין בכל ענף טפח לא אמרינן כלל חבוט רמי. ואי"ל דבאמת ר"י פליג על חכמים וס"ל דאע"ג דאין בו טפח אמרינן חבוט רמי, א"כ קשה הא דפריך שם לרבא מהא דעירובין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר רואין הקורה העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים והתחתונה למטה מעשרה, הא זה וזה בתוך עשרים אמרינן חבוט רמי אע"ג דלית ביה טפח, ומאי קשיא ליה והרי י"ל דר"י ב"ר יהודה ס"ל כאבוה דאף בפחות מטפח אמרינן חבוט וחכמים פליגי אך בלא"ה הקשו התוס' שם דמאי קשיא ליה מר' יוסי בר"י אדרבה לסייעיה מרבנן דלית להו רואין, דהא רבנן פליגי עליה כדאמר בעירובין (דף י"ד) ר"י בר"י סבר לה כאבוה בחדא ופליג עלה בחדא, סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין משמע ע"כ דרבנן לית להו רואין. ותירצו דטעמא דרבנן לאו משום דלית להו חבוט בפחות מטפח אלא משום דפסלי קורה המונחת באותו ענין שאינה ראויה לקבל אריח דבעי רחבה ובריאה עש"ה, ולפ"ז יהיה צ"ל דר"י באמת פליג ודוחק. אך נראה דר' יהודה רק מדרבנן קאמר דסככות ופרעות הוי דרבנן:

לפע"ד נראה בהא דתנן בריש פט"ז דאהלות, הובא בשבת (די"ז), כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע [אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהקיפו טפח, דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו. הרב], א"ר טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת ששמע השומע וטעה שהאכר עובר והמרדע על כתפו והאהיל צדו אחד על הקבר וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, א"ר עקיבא אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימין שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה על אדם הנושאן בעובי המרדע ועל עצמן בכל שהן ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח ע"כ, ותניא בתוספתא פט"ו הובא בר"ש ז"ל שם, א"ר יהודה מעשה באחד שחרש וניער את המחרישה ונמצאת גולגולת של מא' דבוקה במחרישה וטמאוהו משום שהאהיל על המת והשומע שמע וטעה, א"ר יהודה מעשה באחד שחרש וניער את המחרישה ונמצאת גולגולת שלימה דבוקה במחרישה וטמאוהו משום שהסיט את המת והשומע שמע וטעה [הר"ש לא גריס הסיפא], וכתב הר"ש ז"ל בדברי ר"י השומע שמע וטעה כסבור היה שהמרדע האהיל עליו ועל המת ולכך טמאוהו. הרי בהדיא דר"י ס"ל כר"ט ודלא כר"ע, והא דפריך בשבת שם לר"ט בצרי להו מי"ח דבר ולא פריך לר"י היינו משום דבמשנה נזכר רק ר"ט והוא עיקר בר פלוגתא דר"ע וז"פ:

ונראה הא דבאמת לא ס"ל לר"י כר"ע רבו [כדאיתא ביבמות דס"ב וסנהדרין דפ"ו] היינו משום דר"י לשיטתיה דס"ל דאהל שנעשה בידי אדם שלא בכוונה בעי כמלא אגרוף דוקא, א"כ אין לתקן דברי חכמים ולומר שהאכר עובר ומרדע על כתפו דטמאוהו משום שיש בהקיפו טפח, דזה סתם מרדע בינוני כמ"ש במשנה דכלים (פי"ז מ"ח) ובגמרא שם, וגזרו הקיפו משום עביו, דהרי לר"י לא סגי בטפח הכא דנשא המרדע על כתפו כדרך האכר ומעולם לא נתכוין לעשותו אהל מתחתיו ובעינן ע"כ כמלא אגרוף, וסתם מרדע אין בהקיפו מלא אגרוף, וע"כ דהשומע שמע וטעה וא"ש:

וקשה לי בעירובין (דל"א) דתניא ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה, ופריך היכי אזיל ומשני בשידה תיבה ומגדל, ופריך כיון דאחתא איטמי לה ומשני בשלא הוכשרה או שנילושה במי פירות, ופריך הא קא מאהיל ומשני דמייתי לה אחודיה. וכתב רש"י ז"ל בד"ה הא קא מאהיל דקס"ד שיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע, וכ"כ שם בר"ח ז"ל הנדפס ובריטב"א ז"ל שם, וקשה בתרתי דמה שכתבו דקס"ד שיש בו טפח קשה הרי הכא אזיל אליבא דר"י ולדידיה בעינן כמלא אגרוף דוקא, כיון דהא דמייתי לה לעירוב בפשוטי כלי עץ הרי אין מתכוין לעשותו אהל כלל ובעינן כמלא אגרוף ובשבת (דקל"ח ע"א) קאמר אביי הגוד והמשמרת לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור [דאהל עראי נינהו] אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב, חטאת, אבל מטה [שלנו המחוברת ועומדת אם היתה זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא. רש"י]. וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחלה ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל בה"ש (פכ"ב הכ"ח) משום שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי וא"כ לר"י דיליף אהל אהל ממשכן א"כ הוי כמלאכת שבת לדידן דילפינן ממשכן ובודאי הא דמייתי לה לעירוב דאהל שתחת הכלי לא הוי לא אהל קבע ולא אהל עראי ולא התכוין כלל לעשותו וצריך כמלא. אגרוף לר"י. וביותר קשה לשיטת הריטב"א ז"ל דבעינן דוקא שיהיה מתחלתו לשם אהל דוקא, והכא אין הפשוטי כ"ע נעשה כלל לשם אהל, ומה שכתבו דקס"ד או שיש בו בהקיפו טפח וגזרו בעובי המרדע קשה שהרי ר' יהודה לא ס"ל כלל הך גזירה כדאיתא בהדיא בתוספתא הנ"ל:

והנה הרמב"ן ז"ל כתב בשבת שם וז"ל והוי יודע דר"ט קיבל מר"ע, שהוא שמע וטעה ור"ע דרש והוסכם לשמועה, וכמו שא"ל בהרבה מקומות כיוצא בזה כל הפורש ממך כפורש מחיים, והיינו דלא אמרינן בגמרא לר"ט בצרי לה מי"ח דבר וכדאקשינן לר' יוסי ואע"ג דאיכא למימר דר"ט מני אוכלין וכלים בתרתי כיון דלא אמרינן הכי בהדיא בגמרא לא ניחא להו למימר הכי עכ"ל. והרשב"א ז"ל הביא שם דברי הרמב"ן ז"ל וכתב דאיכא נוסחאי דמקשו לר"ט דבצרי לה ופריק א"ר נחמן בר יצחק בנות הכותים נידות מעריסתן בו ביום גזרו ע"כ, וכן הוא גירסת רש"י ז"ל שם בהדיא עש"ה. והריטב"א ז"ל כתב שם בהא דפריך הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבתרי הוי דה"ה דהוה מצי למימר הכי לר"ט אלא שמא דחדא מינייהו נקט משמע דלא גריס לה בגמרא מ"מ ס"ל דר"ט לא חזר בו [והראב"ן ז"ל (דף קמ"ד ע"ג) כתב דר"ט הוי קשיא ליה משום דת"ק סתמא קאמר כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע ולא פלגינן בין אדם הנושאן לשאינו נושאן דהשתא ליכא לפרושי טעמא דמילתא ע"כ משמע דס"ל ג"כ דר"ט לא חזר בו] וא"כ נהי דעל ר"ח ז"ל לא קשה די"ל דס"ל