פתח האוהל פח

כלל לצדדים והוי כמו טומאה רצוצה בין ב' מגדלים ושפיר הביא ראיה ממתניתין דנוגע היינו מאהיל, וס"ל לר' אבין כסברת מהר"ם מרוטנבורג ז"ל [קודם שחזר בו] דטומאה רצוצה אינה מתפשטת, ור' זירא ס"ל דמתפשטת בתוך האהל וכשיטת הר"ש ז"ל וא"ש:

וברש"י ז"ל בחולין שם בד"ה ותהוי כטומאה טמונה כתב דקיי"ל בוקעת ועולה עד לרקיע אא"כ תמצא חציצה למעלה מטפח עכ"ל, משמע אף שהיא טומאה רצוצה כל שפוגעת באהל טפח נפסקה הטומאה ואינה בוקעת להלאה:

סימן ח בענין אהל שאינו עשוי בידי אדם:

באהלות (פ"ג מ"ז), והובא בסוכה (ד"כ ע"ב), אחד חור שחררוהו מים [האי פותח טפח שמביא את הטומאה לא שנא אם נעשה החור הזה ע"י מים או שנקבוהו שרצים. הרב] או שרצים או שאכלתו מלחת [לשון ארץ מלחה כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו. הרב], וכן מרבך של אבנים אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו ופעמים שאחת סדורה ע"ג שתים והתחתונות מופרדות זו מזו ויש שם אהל טפח. הרב], וכן סואר של קורות [ערוכות זו על זו ועומדות לבנין ופעמים שיש ביניהן אהל טפח. הרב], ר' יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל דיליף אהל אהל ממשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. הרב וגמרא סוכה שם] ומודה בשקיפים ובסלעים [ [תרגום סעיפי הסלעים שקיפי כפייא, ובסלעים בנקיקי הסלעים, ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן אלא שזה נעשה ע"י מטר וזה נעשה מאליו, ואף ע"ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם ר' יהודה, דלא יליף אהל אהל ממשכן אלא לפו"ט בלבד אבל ביותר מטפח כגון מלא אגרוף אמרינן בסוכה ר"פ הישן דמודה ר"י דאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה, וכן בשקיפים ובסלעים, ואין הלכה כר"י. הרב]:

והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב וז"ל ור"י אומר שלא נשים טפח על טפח אהל אא"כ עשאו אדם בכוונת אהל, אולם אם היה נעשה ע"י אחד משאר בע"ח או עשאו אדם בבלתי כוונה כמו שיקרה במרבך של אבנים וסואר של קורות הנה הוא אינו אהל אצל ר' יהודה אא"כ היה שיעורו מלא אגרוף עכ"ל. הנה מפורש דר"י לא פליג דוקא אחור שחררוהו מים שנעשה שלא בידי אדם, אלא ה"ה דפליג אמרבך של אבנים וסואר של קורות דאע"ג דנעשה בידי אדם מ"מ כיון שלא נעשה בכוונה אינו מביא הטומאה לר"י דבעינן דומיא דמשכן דעל כל מה דקאמר ת"ק פליג ר"י, וכן מוכח ברמב"ם ז"ל רפי"ג מהלכות טומאת מת, וכ"כ רש"י ז"ל בסוכה שם בהא דאר"י כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל, כתב רש"י ז"ל בידי אדם מתכוין לעשותו אהל ע"כ, הרי אף דעשאו אדם כל שלא כוון לעשותו אהל אינו אהל לטומאה, ובמשנה אחרונה כתב דר"י לא פליג אמרבך של אבנים וסואר של קורות דהני בידי אדם הן, ורק דהת"ק קמ"ל דאע"ג דלא הוי אהל קבוע שעומדים להנתן בבנין ג"כ מביאים הטומאה דאהל א"צ ביטול כמ"ש הר"ש רפ"ח גבי עוף ששכן ע"ש. ותמיהני שפירש נגד רש"י ורמב"ם ז"ל ולא הזכיר כלל את דבריהם ז"ל. ולפ"ז הא דתנן בריש פי"ב דנסר שהוא נתון ע"פ תנור ועודף מצדדיו טפח דמביא הטומאה ובריש פי"ד דזיז מביא הטומאה בכ"ש והעטרות והפתוחים בפותח טפח ע"כ דלאו ר"י היא, דלר"י אף שנעשה ע"י אדם בכוונה מ"מ כיון שלא נתכוון לעשותו אהל אלא לנוי צריך דוקא כמלא אגרוף, דהא מרבך של אבנים וסואר של קורות דג"כ מתכוין האדם לסדרם זע"ז ורק דאין מתכוין לעשות האהל מתחתיו צריך כמלא אגרוף לר"י, ה"ה הכא דנתכוין להניח הנסר ע"ג התנור או שמתכוין לעשות העטרות כיון דעושה רק לנוי והאהל נעשה שלא בכוונה צריך כמלא אגרוף דוקא:

והנה היה אפשר לחלק קצת לפי מה דאיתא בביצה (דל"ב ע"ב) אמר רב יהודה האי מדורתא [היסק גדול שעושין לפני השרים כדרך בנין עושין לו כתלים מד' רוחות וסודרין עצים למעלה ודומה לאהל. רש"י] מלמעלה למטה שרי, מלמטה למעלה אסור, וכן ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכן חביתא, וכתב רש"י ז"ל דס"ל כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור, והתוס' כתבו דאתיא אף כר"ש דלא שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין רק כגון שעושה דבר שאינו מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות דבר שהוא עושה ע"ש, וא"כ י"ל לכאורה דרק היכי שהאדם לא התכוין לעשות כלל אהל, שסידר אבנים או קורות והיה אפשר שלא יהיה אהל כלל ונעשה האהל שלא בכוונה בזה ס"ל לר"י דבעינן כמלא אגרוף אבל היכא שמתכוין לעשות דבר זה שהתכוין להניח הנסר ויהיה אהל תחתיו וכן הזיזים והעטרות בזה מודה ר"י דהוי אהל. אמנם ז"א שהרי במרבך של אבנים כתב הרב דשתים התחתונות מופרדות זו מזו והוא מניח עליהם אבן למעלה על שתיהם הרי עושה אהל בידים ובכוונה ורק כל שלא נעשה לכוונת אהל לא הוי אהל לר"י:

ובירושלמי נזיר (פ"ג ה"ג) איתא א"ר יוחנן המת והנזיר תחת כרעי המטה, תחת מעי הגמל, תחת השקוף תחת המשקוף חוץ לבית שאינו אלא להגן ולא לשם אהל. קה"ע] תחת מלתריות (קורות המשוקעין בכותל למעלה מהפתח ובולטין לנוי. קה"ע] אין הנזיר מגלח ולא כל דבר שנראה להגן (ואינו נעשה להגן ממש. שה"ק] שמע חזקיה ואמר טהרו מתים ע"כ. וכתב בשיורי קרבן שם דרק לענין נזיר ס"ל לר' יוחנן דלא הוי אהל אבל לענין טומאה מודה דרק הלכה הוא בנזיר, וחזקיה דאמר טהרו מתים היינו משום דס"ל דאין חילוק בין טומאת מת לנזיר עש"ה, וע"כ צריך לפרש כן דהא ר' יוחנן קאמר שם לעיל מיניה דההיא דסככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, והרי אילן הוי אהל שלא נעשה בידי אדם, וכמ"ש התוס' סוכה (דכ"א), וגם וכי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה ולא כרבנן, ועוד דא"כ לימא הלכה כר"י, ע"כ דרק דהלכה היה בידו דאין הנזיר מגלח היכי דלא נעשה לשם אהל, והא דברובדי אילן שיש בהם ד"ט מגלח כמ"ש שם ע"כ דכיון דהוי מקום חשוב מגלח וכמ"ש הפנ"י בסוכה שם בדברי ירושלמי עש"ה. ועכ"פ מבואר בירושלמי דתחת השקוף ומלתריות וכל דבר שנראה להגן ולא נעשה ממש להגן אינו אהל גמור דומיא דמשכן ואע"ג שעשאו אדם כיון שלא עשאו אדם בכוונה לשם אהל:

וגדולה מזו כתב הריטב"א ז"ל בסוכה שם דלר"י אף שעושה עכשיו בכוונה לשם אהל מ"מ אם מתחלתו לא נעשה דבר זה לשם אהל לא הוי דומיא דמשכן ובעי כמלא אגרוף דוקא, ומפרש בזה הא דפריך התם והרי דלת דיש בה כמה אגרופים וקתני ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלא שוורים והקשו רש"י ותוס' דמאי ס"ד דמקשן והרי דלתות בכוונה הניחו לשם אהל, וכתב הריטב"א ז"ל דמ"מ כיון דלא נעשה מתחלתו לשם אהל בעינן כמלא אגרוף עש"ה [ועיין מ"ש לעיל כ"א ס"י דר"י לשיטתיה בסו"פ לא יחפור]:

קשה לי הא דתניא בתוספתא פ"ט, הובא בר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב), ואלו הן סככות אינן המיסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו הן יורדות למטה, ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאות וחוצצות ע"כ. וכתב הר"ש