פתח האוהל עז

ועד סוף, אבל כל שיש ביניהם הפסק בחומה גבוה אף שהיא עבה כמה טפחים, כיון שאין אהל טפח שוב אין לטומאה מקום לילך, וכן הסכימו רבים וגדולים וכן המנהג פשיט עכ"ל [והתפארת למשה כתב דגם כוונת הדרישה כן עי"ש] והדגול מרבבה שם הביא ע"ז דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאע"פ שקצתה פחותה מטפח מביאה את הטומאה, וכוונתו ז"ל לומר דלא כמשמע מהש"ך דמתחלה ועד כוף צריך שיהיה דוקא גג אהל טפח הא אם קצת פחות מספיז שוב אינו מביא, ולא העתיק דעת הרא"ש ז"ל דחולק, נראה דס"ל דהלכה כהרמב"ם ז"ל והסמ"ק נגד הרא"ש כיון דגם הראב"ד שתיק ליה, וביד מלאכי בכללי הרא"ש ל"ו מחלוקת הפוסקים אם יש לפסוק כהרא"ש נגד הרמב"ם ז"ל, והכא כיון דגם הסמ"ק והראב"ד שתיק ליה בודאי קיי"ל כרמב"ם ז"ל:

ובהיותי בעיר אחת ראיתי שער הסמוך לבית והקורה שעל השער נכנסה לתחת גג הבית, ויען כי השער מעבר לרבים, מיעטו הקורה לצד הסמוך לגג לפחות מטפח, כדי שיוכלו הכהנים לעבור דרך השער אף בעת שיהיה טומאה בבית, ואמרתי להם כי תיקון זה אינו מועיל לשיטת הפוסקים הנ"ל והרי הדמ"ר הביא דברי הרמב"ם ז"ל להלכה:

אמנם הא דהביא הרא"ש ז"ל ראיה מטבליות של עץ דכלים שתחת השניה טהורים כיון דאינם נוגעים זב"ז בטפח דהקרן אינו רחב טפח, כתב ע"ז בחזון נחום שם בסופט"ו וז"ל, אני הדל איני מכירה דהתם שאני דכיון שהטומאה תחת הראשונה ולא תחת השניה, והטומאה באה לה ע"י חיבור הראשונה וכיון שבמקום חיבורה לראשונה אין שם טפח לא הביאה לה טומאה, אמנם הכא שהטפח מאהיל על הטומאה אע"פ שאח"כ מתקצר מה בכך כיון שהכל עצם אחד מקצתו ככולהו עכ"ל וכ"כ בתפ"י ובמש"א שם:

ולפ"ז נראה לפע"ד דאדרבה ממשנה דטבליות יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל [וכאשר כתב התו"ח בפי"ב] דהנה הר"ש ז"ל שם הביא התוספתא דרפט"ו דאיתא המאהיל כנגד הריבוע טמא ] [שהשלחן מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, הר"ש] שלא כנגד הרבוע טהור [על בליטת העודף שיוצא השלחן חוץ לריבוע, שהריבוע חוצץ, הר"ש], רבי מנחם ב"ר יוסי אומר בין כך ובין כך טמא מפני שנידון כקרן טבלא (דתנן במתני' כלים שתחת הראשונה טמאים והפסיק ותני אפילו כלים שתחת הקרנות, אע"פ שקרנות הטבלא אין ברחבן טפח, מביאה הטבלא הטומאה לתחת כולה, והוא הדין בשלחן דמביא הטומאה לכל מה שתחתיו אפילו חוץ לריבוע, הר"ש] כלים שכנגד הריבוע טמאים שלא כנגד הריבוע טהורים [אף ע"ג דאשמעינן באדם אשמעינן כלים וכו', הר"ש], רבי מנחם בר"י אומר בין כך ובין כך טמאים מפני שנידון כקרן טבלא ע"כ, הרי בהדיא דכלים שתחת הראשונה טמאים היינו אפילו כנגד קרן הטבלא שאין בו טפח, דאל"כ אמאי תני שתחת השניה טהורים הרי ליתני רבותא טפי שאף תחת הראשונה טהורים כגון נגד קרן הטבלא, וא"כ זה ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שקצתו פחותה מטפח מ"מ מביאה הטומאה תחת כולה, אמנם זה דוקא תחת כולה אבל אינה יכולה להביא לתחת אהל אחד כיון שאין בו טפח:

ולפ"ז מתורץ דקשה לכאורה לשיטת הרמב"ם מפי"א מ"ז, כלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה, ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה ואם לאו אינו מביא כו', וקשה דכיון דיש בגוף הכלב טפח א"כ שוב נימא על צוארו קצתו מקצת אהל היא, ולפ"ז א"ש דרק הכלים שתחת צואר הכלב יש לטמאות מטעם דקצתו מקצת אהל היא אבל אינו יכול להביא טומאה לבית כיון דאינו עצם אחד עם הכלב וא"ש. ועיין חת"ס לסוגיות בסיגיא דקולית המת:

וראיתי בחכ"א כקנ"ט שכתב כשיש קורה או בנין מונחת על המבוי כמו שעישין לעירוב והקורה רחבה מפח, אפילו אינו רק מצד אחד של הקורה, והצד הב' מינה רחבה טפח מ"מ מביא הטומאה גם לצד השני, וראשי הקורה או הבנין נכנסים תחת הגגין והגגין מאהיל עליה טפח מכאן ומכאן, נמצא כשהטומאה באחד מן הבתים שבצד זה נכנס לתחת הגגין ומשם תחת הקורה ומן הקורה נכנס לתחת הגגין שבצד השני ולמד לה מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל עי"ש, וז"א דרק הכלים שתחת הקורה טמאים אבל אין יכולה הקורה להביא הטומאה מאהל לאהל כנ"ל גבי טבליות, והכא כיון שהקורה בקצה האחד אינה רחבה טפח אינו מביא הטומאה לצד הגגין. וראיתי בקיצור ש"ע הישג עליו בזה אך לא הביא החזון נחום הנ"ל, גם הישג עליו במ"ש דצריכים ליקח הרעפים שלא יהיה טפח, דע"כ צריך שלא יהיה אף פחות מטפח כיון דיש בהצדדים טפח עי"ש [וע' משל"ק כלל ד' סימן א' דיש לקיים דברי החכ"א] ובסוף שבת במשנה מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פו"ט אם לאו, וכתב התוס' יו"ט שם פירש הרב ואין שם אהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאת מן השביל דרך סדק שבגיגית כלפי מעלה, וצ"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהם טפח, דאי לאו הכי אכתי יש אהל טפח המביא הטומאה לבית שני עכ"ל. אמנם לפי שיטת הרמב"ם ז"ל והתוס' יו"ט הביאו בפי"ב הנ"ל הי' צ"ל דע"כ דלא היה כלל אהל בשני צדי הסדק אפילו פחות מטפח ורק שני החצאי גיגית מונחים יחד ולא מחוברים] דאל"כ כיון דברוחב הגיגית יש הרבה טפחים שוב אף דבמקום צדי הסדק אין בו רוחב טפח מביא הטומאה מזה לזה, ולפ"ז א"ש דהקשו בהגהות ש"ס ד' ווילנא אמאי דחקו רש"י ותוס' לפרש דמדדו את הגיגית דהכוונה הוא סדק הגיגית דע"ז קשה הרי אף באין בהסדק טפח ג"כ חוצץ והרי י"ל דמדדו את הגיגית היינו גיגית ממש ולא סדק גיגית והכוונה דמדדו צדי הסדק לידע אם נשאר טפח בצדדים והיה מביא הטומאה, ולפ"ז א"ש בצדי הסדק אפילו היה פחות מטפח היה מביא הטומאה וע"כ דהא דמדדו לידע אם יש בגיגית פותח טפח היינו סדק הגיגית:

ולכאורה היה אפשר לומר דהא דאם מקצת אהל פחות מטפח היה אהל הוא רק שאינו חשוב הפסק מצד זה של הקורה לצד השני, אבל הטומאה או הכלים צריכין ה ות דוקא תחת המקום שרחב טפח, וכעין זה כתבו התוס' בעירובין ד"י ע"ב בהא דאיתא שם עור העסלא וחלל שלו מצטרפין בטפח [כדמפרש עור העשוי לבית הכסא של שרים, חלל הנקב שבו מצטרף להיות עומד טפח שלם, ואם יש תחתיו כזית מת וכלים מטמאים באהל, ובפחות מטפח אין אהל דתנן טע"ט על רום טפח מביא את הטומאה, רש"י] וכתבו התוס' דהא דמצטרפין היינו דוקא כשהטומאה והכלי תחת העור כדאמרינן בפ"ק דסוכה ארובה בבית ובה פו"ט טומאה בבית מה שכנגד הארובה טהור, טומאה כנגד ארובה כל הבית כולו טהור, ומ"מ מצטרף האויר כמו אויר סוכה דמצטרף ואין ישנים תחתיו ע"כ, ולפ"ז היה אפשר לומר גם הכא דעכ"פ הטומאה או הכלים צריכין להיות תחת אהל טפח דוקא:

אמנם ז"א דהרי גם התם הטומאה והכלים תחת עור העסלא אף ע"פ שאין רחבו טפח ורק כיון דמצטרפין עם האויר ויש בכללם טפח הו"ל אהל, ה"ה הכא אע"ג דטומאה או הכלים תחת המקום שאין ברחבו