פתח האוהל סז

טהור כולם מסכימים למ"ש הרמב"ם שיש בפתח הביב לבית פו"ט [ראיה מוכרחת לזה ל"י. נ"א] דמדשתקו המפרשים אודויי אודו ליה, ואפ"ה לא הוקשה להם למה לא תכנס מביב לבית מ"ש מחלון שבין בית לבית, כי היכי דמקשים במשנה דמגדל ותנור, וה"ט דביב לא דמי לחלון מטעם שכבר כתבתי לרמב"ם וראב"ד ופירוש הכ"מ לעולם אין יוצאת טומאה ממקום למקום אלא באופן שיהיה אהל אחד על המטמא ועל המיטמא, ויתחברו האהלים עפ"י הלכות המסורות גוד אחית גוד אסיק וכיוצא בו, ומה"ט מפרש הרמב"ם אין טומאה יוצאת מתנור לבית שא"א לחבר תקרת הבית עם האהל בעין התנור, כיון שהתנור משוקע בקרקע ואי אמרינן גוד אחית נתבטל האהל ולא שייך חבור אהלים תחת הקרקע כמ"ש לעיל, והראב"ד מקיל אפילו אם גבוה התנור, והרא"ש כתב נמי שיש בתנור טע"ט וכיון דשמיע לן תלת אריותא [רמב"ם רא"ש וראב"ד] שאין טומאה נכנסת ממל"מ תחת תחתית הקרקע, כיון שא"א לעשות ב' אהלים אחד, מצינו למימר לר"ש נמי פשיטא הך סברא, והא דלא מפרש מתני' דתנור בהכי, שאינו מצייר התנור כרמב"ם שקוע בקרקע ועין התנור עשוי להוציא אפר, אלא כתנורים שלנו שעין התנור עשוי להוציא עשן מש"ה מוקי מתני' שאין פו"ט בעין התנור. וטעם משנה דביב מבואר הטעם מספיק לפה"מ לרמב"ם, כשטומאה בבית נכנסת דרך החפירה עד שמגעת לפתח הביב והטומאה עדיין תחת תקרת הבית. אפ"ה אינה יכולה להכנס מפתח הביב לביב עצמו לטמא טהרות שבתוכו לפי שהביב חלק לו מקום לעצמו לקרוא אהל בפ"ע, ותקרת הביב חוצצת בין תקרת הבית לטהרות, נמצא שאין המת והטהרות תחת אהל אחד, וז"ש במשנה טע"ט חוצץ בפני הטומאה כיצד ביב וכו' [החציצה היא התקרה שעל הביב שנעשה תקרה ע"י שתחתי' טע"ט חלול. נ"א] וכל זה מפורש בלשון הרמב"ם דלפי דבריו כיצד אכולי קאי [שלדעתו כיצד קאי נמי על טע"ט מביא טומאה שאם אין ביציאתו פ"ט ובחללו פ"ט טומאה בביב הבית טמא לאו משום בוקעת אלא משום שפתחו פתוח לצד הבית טע"ט מביא טומאה לבית דאמרינן סט"ל דרך שם. נ"א] וזהו שכתב שלא תכנס הטומאה מפתח הביב לביב ולא כתב לפתח הביב מורה כן [אע"פ שפתח הביב רואה הטומאה שפתוח מ"מ אינה נכנסת לביב שתקרת הביב אהל אחר. נ"א] והא דמטהרין הביב עצמו וגבי תנור אמרינן שהתנור טמא, שאני תנור שהוא כלי אחד עם עין התנור:

ועוד י"ל דלא ניחא לר"ש ולתוי"ט לפרש טומאה בבית הביב טהור מה"ט [שתקרת הביב מפסיק והוה אהל אחר. נ"א] דאין זה טעם מספיק לטהר מה שבביב עצמו דה"נ לא מטהרין ב"ה התנור, והספיק להם הטעם שדרך טומאה לצאת, אע"ג דבעלמא לא מהני ה"ט אלא בפתח סתום וכן במגדל, התם הנך חלונות ופתחים אם הם פתוחים, פתחים גמורים הן, אפילו חלון ראוי להצניע בו מת מחדר לחדר כשאין רוצין לקברו באותה שעה כגון בשבת ויו"ט, מש"ה טמא דלא חלקו בין פתח קטן לגדול כל זמן שראוים להצניע המת אפילו גדול כיון שראוי לחתכו לאברים [עפה"מ לרמב"ם אהלות פ"ז מ"ג שכתב אע"ג שהוא אסור. נ"א] מש"ה טמא דלא חלקו כדאיתא בפ' בכל מערבין גבי עוג מלך הבשן פתחו כמלואו, ובפרק המפלת (נדה כ"ז) גבי מת ששלדו קיים ומה"ט אוקמי הך דמגדל כשהדלת נעולה, דאל"כ הוה טמא שראוי להצניע נפל קטן עד שעת קבורה או כזית ממת, משא"כ בביב שעשוי להגרת מים שאין דרך להכנס בו הטומאה בשום ענין שהמים שטפוהו, וגם אין עשוי להצניע בו דבר [בדבור זה יצא הרב לדון בדבר חדש לחלק בין ביב פתוח לחדר פתוח. נ"א] וזה טעם ממש שאמרה המשנה שדרך הטומאה לצאת ואין דרך להכנס בביב:

ולא מיבעיא אם נאמר כשנכנסה טומאה אפילו מחדר לחדר דרך חלון לא הוה אלא דרבנן כדעת הש"ך, דלפ"ז פשיטא שיש לחלק בין ביב לחלון, דבחלונות גזרו שראוים להוצאת המת, ומה"ט אסרו סתומות כפתוחות כדאיתא בהמפלת [לא נזכר שם שהוא מדרבנן, נ"א] מה שא"כ ביב דלא חזי להוציא לקברו אפילו להצניע לא כדמשמע מלשון המהרש"א (ב"ב ד"ק ע"ב), אפי' אם לא נאמר כש"ך כדמשמע מרמב"ם פ"ג דאבל ה"ג] דהוה דאורייתא, דוקא מהלכה למשה מסיני, דקרא משמע כל אשר באהל ולא באהל אחר, א"כ שייך נמי האי טעמא כדפרישית והבו דלא לוסיף עלה, דהכא גמירי דלא שייך אפילו בפתוחות אלא במקום שראוי להוציא כולו או מקצתו, דומיא למ"ש ר' משולם לענין סוף טומאה לצאת בסתומות, [צ"ל ר' שלום בב"י סי' שע"א ר"ש מווין רבו של מהרי"ל שכתב דלא שייך סט"ל אלא במקום שיוצא המת מאהלו לאהל השני ולא לשער העיר, דסט"ל הלכתא והבו דלא לוסיף עי' מהרא"י כ"ד. נ"א] וה"ה בפתוחות [היינו לענין הביב] וביותר למ"ש רש"י בביצה הפתוחות והסתומות דין אחד להם ודו"ז [יגעתי ולא מצאתי שמ"ש רש"י ביצה ד"י כולם פתוחים או סתומים אכולן טמאים קאי ולא למימרא שטהורין פתוחים אם חשב להוציאו באחד מהם וי"ל עיין שיטה. נ"א]:

(ע"כ העתקת שו"ת פנ"י עם הגהות נחל אשכול):

סימן ח בדבר הביבין אשר חופרים כעת בעיר מולדתי ווארשא אם אין חשש שיביאו טומאה ממקום למקום:

שאלה:

בדבר הביבין אשר חופרים כעת בעיר מולדתי ווארשא, אשר השופכים מהחצרות ומבה"כ יורדים אל ביב הקמור אשר ברחוב, ומביב זה יורדים אל ביב אחר, וכן מביב לביב, עד אשר נשפכים ויוצאים דרך ביב גדול אל נהר ווייכסיל, ופתחי הביבין אשר בהם יורדים השופכים המה רחבים יותר מטפח על טפח, וכן חלל הביבין והפתחים אשר דרך שם יוצאים השופכים, רחבים יותר מטפח על טפח, ויש לדון אחרי כי חור טפח על טפח מביא הטומאה ממקום למקום, אם יש ח"ו מת באחד מהבתים הרי הטומאה נכנסת אל הביב דרך הפתח אשר בבה"כ העשוי בכל בתי עיר ווארשא, ומביב אשר בחצר יוצאת הטומאה אל הביב אשר ברחוב, ומשם הרי מתפשטת הטומאה אל תוך הביבין אשר בהחצרות השופכים המים לתוכה, ומאלה הביבין אל הבתים וחדרי הבית, דרך פתחי הביבין שיש בהם טע"ט ויותר, ולפ"ז מתפשטת הטומאה מבית אחד אל כל הבתים, כדין חור טע"ט שמביא הטומאה מבית לחבירו אפילו מאה בתים, ולפ"ז יהיה אסור לכהנים להיות בכל עיר ווארשא אשר אין בית שלא יהיה בו בה"כ בחצר או במעון כל איש ואיש, והטומאה נכנסת לבה"כ ע"י הגגין והזיזין הבולטין, ומשם להביבין, ומהביבין להבתים והחדרים כנ"ל:

תשובה. שאלה כזו באה לפני הרב הפנ"י ז"ל בבואו לעיר הגדולה פפד"מ ששם היו ביבין כמו אלה, והכהנים נהגו בו איסור, והורה להתיר משני טעמים א) כי הטומאה לא תבוא ממקום למקום כ"א היכי דשייך חבוט רמי או גוד אסיק, אבל באלה הביבין לא תבוא הטומאה כיון דיש לה תקרה בפ"ע, והביא ראיה לזה ממשנה דביב סופ"ג וממשנה דתנור רפ"ה. ב) דביב אין דרך להכניס בו טומאה כזית מן המת או נפל שעשוי להגרת מים וחור כזה אינו מביא הטומאה וכמו שהעתקתי לעיל עש"ה: