פתח האוהל סו

טומאה בעליון גם התחתון טמא, טומאה בתחתון גם העליון טמא וכן ברמב"ם פי"ו ה"ג וה"נ הביב כבית מקורה ופתוח טפח והבית שעליה כעליה ולמה לא תצא הטומאה מבית לביב וכן להפך, אלא ודאי הא דמטהר ברישא דמתניתין מיירי כמש"ל שפתח הביב מכוסה בסריגות ואין טפח במקום אחד לכן לא נטמא מטומאת הבית כל זמן שיש בחללו טפח ואינו כקרקע הבית כמ"ש הרמב"ם בפה"מ, והא דנטמא הבית ממנו כשאין ביציאתו טפח מפני שהוא כקבר סתום בוקעת ועולה או מחמת סוף טומאה לצאת, וראית הגאון מעינו של תנור כבר סתרתי לעיל, וכל דבריו בענין זה לענ"ד אינן מחוורין. מיהו כיון דלר"ת נטמא בו ביום אין איסור תורה לשוב ולטמא, וכן רש"י (נזיר מ"ב ע"ב) וכן ביראים שי"א וכן מראב"ד בהשגות פ"ה דנזירות משמע שאין איסור תורה בזה"ז, והיינו כמ"ש הסמ"ג כיון שביום אחר אינו חייב אלא משום שמוסיף יום טומאה על טומאתו ובזה"ז שאין לנו מי חטאת ליכא הוספה אפי' ביום אחר אין איסור תורה, ואף שכתב לי שבת"ד פסק הראב"ד כרמב"ם מ"מ השגתו על הרמב"ם כתב לעת זקנתו וכן בשעת הדחק אפשר לסמוך על הוראה זו. נ"א] אלא היכי שסוף הטומאה לצאת דרך פתח או חלון, וכיון דבנד"ד לא שייך אחד מג' מיני טומאת אהל שהזכיר הרמב"ם שהרי המת בבית זה וכהן בבית אחר ואין פתח וחלון בגוף הכותל מבית לבית [אבל הביבין מתחת לארץ פתוחים למעלה ופתוחים למטה ואין חומה מפסיקתן למטה וכולן יוצאין ומגרים לביב הגדול א"כ נכנסת הטומאה מביב לביב מתחת לארץ, וזה היה חשש האוסרים בפפד"מ. נ"א] שחומה מפסקת, ואין הכהן מאהיל על המת ולא המת עליו ואין אהל שמאהיל על שניהם, א"כ א"א לצרף ב' בתים להיות כאהל אחד, וכ"ש היכי שהשכונה קטנה בעצמה ואין כוונתו משכונה שבצד מזרח לשכונה שבמערב דבזה לא היה ספק לכהני פפ"ד כנראה מראשית התשובה שאם מת בשכונת מזרח הלכו לשכונת מערב לשכנגדה אלא מאותה שכונה עצמה משתעי הגאון שגם בשכונה עצמה בקצת מקומות ברחוב אויר בין בית לבית. נ"א] מפסקת בין בתים שמעבר זה לבתים שמעבר אחר שא"א בשום ענין שיהיה אהל אחד על שניהם:

ככל הדברים האלה היו חקוקים על לבי בטרם עיינתי, ואמרתי א"א שנהוגין איסור בקהלתנו מקדם ע"י הוראת חכם, כ"א על דברת ב"א פטפוטי מלין, זאת ועוד אחרת שלא בא הדבר להלכה למעשה, שבלא"ה היו הכהנים אסורין לכנוס בשכונה מצד הוצאת הזיזין שסובבין והולכין על השכונה אף על החומה המפסקת ומכ"ש קודם השריפה הגדולה ב"מ שהיתה בשנת ת"ק] שלא היה שום חומה המפסקת ולא הוצרכו להוראה זו, תדע שכן היה דאלת"ה הגע בעצמך שאם היו הביבין האלו נמשכין משכונה זו לשכונה שכנגדה, כמו שנתברר לי אח"כ, היעלה עה"ד שיהיו הכהנים גולים ולא תהא קולטתו דירה לעמוד בתוכה עד שיצטרכו לגלות מעיר לעיר, וגם מעשה בכ"י יוכיח שביבין אלו נמצאין ברוב קהלות ישראל שהם יוצאים משכונה לשכונה עד סוף העיר. ונהירנא כד הוינא בק"ק לבוב ששם נמצאו ביבין גדולים כמו בקהלתנו, ומימי לא ראיתי שום חשש איסור לכהנים [במקום שיש מחיצה] שקורין בראנדמויער, וידוע ששמשו שם גדולים בעל הסמ"ע שהיה יחיד מומחה באהלות, ואחריו הגאון מו"ה אברהם שטענצעל כ"ץ ובעל משאת בנימין ואחריהם הרבה כהנים גדולים ולא נשמע ולא נראה מי שחשש בענין זה. אחר הדברים האלה שהיינו עוסקים בדבר, שמתים על לבי, ולכל ישראל לא הוריתי לא איסור ולא היתר ואח"כ נתפרדה החבילה, עד שפ"א אסתייע מלתא אחר הכנסת כלה לחופה וכל המשפחה היו כהנים וכבר היה שלחנם ערוך ומת תינוק אחד בשכונת מקום המשתה וגם בשכונה אחרת היה מת, וכמעט שנתערבב משתה הנשואין עד שהוצרכתי לפייס אבי הילד שמת להוציא הולד לחצר לאויר העולם, גם פעמים הרבה הכהנים נעים ומטולטלים בלילי שבוי"ט וצריכין לפרוש מביתם לבטל עונג שבת ומצות עונה אף בליל טבילה, לכן נגשו אלי הכהנים והפצירו בי למצוא עזר, וקבלתי ע"ע לעיין אם יש סברא נוטה לאיסור אניח הדבר כהוייתו אך אם לא אמצא שום צד איסור אז אדע נאמנה שלא יצאה הוראה זו משום חכם מובהק:

בעת ההיא היינו מסובין בסעודת מצוה והגיד לי מופלג אחד שהרב המאה"ג מו"ה שמואל שאטין ז"ל אמר לו שאינו יודע טעם לחומרא זו והראה לו משנה דביב, אך אמר לו שיש לדחות משנה זו ממשנה דמגדל [אהלות פ"ד מ"א]. כשמעי הדברים נתתי שמחה בלבי דאדרבה משם ראיה יותר, כבר כתבתי בבבא קמייתא דמשנה דביב טומאה בבית מה שבביב טהור, לא התעוררו המפרשים ליתן טעם למה לא תכנס הטומאה לביב, (כבר כתבתי שסבירא להו שאינו פו"ט לצד הבית כמ"ש תוי"ט. נ"א] מ"ש מחלון לחלון כמו שהתעוררו במשנה דמגדל, שהוקשה להם טומאה בבית מה שבמגדל טהור מ"ש מחלון שבין [בית לבית] דטומאה יוצאת מזה לזה, ומוקי האי דמגדל שדלתותיו נעולות, משמע דפשיטא להו דביב לא דמי לחלון אף ע"פ שיש פו"ט בהתחלת כניסת הביב, דע"כ מתני' מיירי הכי מצד ענין הביב (ואותו) ואיכותו שפתוח להגרות המים הנוזלים מכל חדרי הבית בכל עת ועונה, וליכא לאוקמי שיש לו דלת ושהוא סתום ע"י דא"כ כל המים הנשפכים מחדרי הבית מהיכן נפלו וירדו. ואפילו אם תדחק לומר כך כי היכי דלא תקשי מ"ש מחלון בין בית לחברו, עכ"פ לא היה להמפרשים לסתום אלא להקשות ולתרץ כמו במשנה דמגדל, שהרי פרק זה נשנה קודם פרק דמגדל, אלא ע"כ דליתא מטעמים שאכתוב, ועוד ברפ"ה דאהלות גבי תנור שהאהילו עליו קוברי המת כתב הר"ש דמיירי שאין בו פו"ט, דאי פו"ט למה (לא] תכנס לבית, ולא דמי להנך דפרקין דלעיל וכו' דהכא נכנסת לתנור ועוד לגבי מגדל אוקמינן בדלת נעולה, לפ"ז מ"ש ר"ש לא דמי להנך דפרקין לעיל, רומז אל משנה דביב [אני אומר שרומז אל מ"ג פ"ד (שהוא הפרק דלעיל ולא אל משנה דביב בפ"ג) היה עומד בתוך הפתח ופתחו לחוץ, דמיירי שפתוח טפח ומ"מ טהור שאין הפתח נגד הטומאה ואי משום סוף טומאה לצאת אין יציאתה שם. נ"א] דהאי דמגדל בדלת נעולה עסקינן, וליכא למימר דהאי דביב נהי דמיירי בפתוחות, איכא לאוקמי שאין בפתחו טפח, ואין טפח אלא בחללו לאחר שקמרוהו, ונדחק לומר מעיקרא הוה מוקים הר"ש ביש בפתחו טפח, אבל למאי דאסיק מתוך התוספתא דתנור איירי שאין בפתחו טפח, ביב נמי שאין בפתחו טפח, א"כ הקושיא במקומה עומדת למה לא הרגישו המפרשים להקשות ולתרץ כן גבי ביב כמו גבי תנור, ועוד שכולם כתבו הא דקתני כיצד הביב וכו' לא קאי רק אחוצץ בפני הטומאה ולא אמביא טומאה [שממתניתין נשמע טע"ט חוצץ דאם ביציאת הביב טע"ט חוצץ. נ"א] ותקשי על רבינו הקדוש פתח במביא וחוצץ וסיים בחוצץ, הלא בענין הביב גופא מצי למתני כיצד מביא, אם פתוח לבית טפח כמו בחלל, והטומאה בביב ואין ביציאתו פו"ט שמביא טומאה לבית כמ"ש הרמב"ם בפה"מ, אלא דלא סגי להו להמפרשים לפרש מציעתא טומאה בביב הבית טמא שקאי אכיצד מביא טומאה, שמביא דרך פתחו לבית, דפשיטא להו אפילו בפו"ט אין הביב מביא טומאה כמ"ש המהרש"א (בב"ב ד"ק ע"ב) דאף ע"ג שאין ביציאתו טפח אפ"ה אין דרך הטומאה לצאת דרך הבית, שביב עשוי להוציא דרך יציאתו עם השופכים לר"ה, ומ"מ בבבא טומאה בבית מה שבביב