פתח האוהל סא

והמים כולן אינן ממעטין בחלון וכתב רש"י ז"ל הואיל ונימוקים מאליהם אינן ממעטין ולא אמרינן דאף שימוק יהיה כניטל הפקק משום דכאן לא היה מעולם שום סתימה וה"ה הכא באבר ובשר המדולדלין בבהמה:

אמנם כ"ז ניחא לפמ"ש בשיטה מקובצת שם דמש"ה בעי ביטול דכל שאינו מבטלו ועומד להנטל כנטול דמי וכ"כ בחדושי הרמ"ה ובחדושי רבינו גרשון ז"ל שם וכ"כ בר"ח ז"ל (בביצה ד"י ע"א), וא"כ בבהמה כל דעתיד לערוק משם מעולם לא הוה סתימה, אך לפי מ"ש הריטב"א ז"ל (בסוכה ד"ד) דמש"ה בעי ביטול כדי שלא ימלך ליטלו. וכן משמע בנמוקי יוסף ה' טו"כ שכתב דדבר הראוי למלאכה אחרת אינו סותם בפני הטומאה דדילמא שקיל ליה משם עיש"ה, ובמשנה אחרונה פ"ו כתב כן מסברא דנפשיה עש"ה. וא"כ הרי באמת הוה סתימה מעלייתא ורק דגזרינן דילמא יטלנו משם ובבהמה פריך דילמא ערקא ואזלא ושוב קשה כיון דהוה סתימה מעלייתא מה בכך דערקא ואזלא הא הו"ל כנעשה מאליה, ואפשר דמשמע ליה דאיירי גם בחלון שהוא גדול אף יותר ממלא אגרוף דסתמא קתני דממעטין בחלון, או אפשר דה"ה דהיה יכול לשנות דאיירי שאין בחלון כמלא אגרוף ורק דכיון באידך בעשבים כו' איירי אף בחלון גדול ניחא לי' טפי לאוקמי הכא בקשור כדי שיהיה שוה לאינך, ודוחק:

קשה לי במשנה סוף שבת דתנן מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פו"ט אם לאו, ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, וכתב בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל וז"ל וטפיח קיתון. מקידה לוח קטן. גמי גומא. גיגית קערה. ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד ויש בין אותו בית לבית אחר חלון אם יש באותו חלון טע"ט או יותר נטמא הבית השני כי העיקר אצלנו טע"ט מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון, ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית, ונשבר באותו שמשית שבר, וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית, ואח"כ מדדו הלוח אם היה בו טע"ט יביא הטומאה, ואם הוא פחות אינו מטמא הבית האחר בטומאת האחד עכ"ל, וקשה דכיון שנשבר הזכוכית הרי צריך בהשבר כמלא אגרוף וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל או שהיה בו זכוכית ונשברה שיעורו מלא אגרוף שלא נעשה בידי אדם, והוא לכאורה קושיא עצומה:

והנה היה אפשר לומר דהם היו ס"ל כר"ש דרפי"ג דלא ס"ל כלל השיעור מלא מקדח ומלא אגרוף וכולם שיעורם בפותח טפח. ואע"ג דהוה שלא כהלכתא, מ"מ הרי כתב שם המאירי ז"ל דע"כ מתניתין זו לענין דיני טומאה הוה שלא כהלכתא עיש"ה, וכן בספרי זוטא שהביא הר"ש שם סוף מ"ד איתא דב"ה ס"ל דבנקב הנעשה מאליו שיעורו בפותח טפח עיש"ה:

בהא שכתבו התוס' (חולין קכ"ו) הנ"ל דטעמא דר"מ דאם יש בצואר הכלב פותח טפח מביא הטומאה משום דר"מ לטעמיה דס"ל חוקקין להשלים. ראיתי במשנה אחרונה בפי"א מ"ז שהקשה דא"כ לר"מ כל חור אף פחות מטפח יהיה מביא הטומאה מטעם חוקקין בכותל להשלים ובפ"י דארובה מוכח דגם ר"מ מודה דבעינן טפח דוקא עיש"ה, ולק"מ דהא התוס' הקשו שם דנהי דר"מ ס"ל חוקקין להשלים מ"מ הא הבשר ממעט השיעור טפח ואין הטומאה יכולה לבוא, ותירצו דיש בהם אויר קצת דהעצמות אין סותמין כל הנקב אלא ממעטין, ומסתמא אין מבטלין וסופו להוציאם משם ומש"ה לא חייצי כדפרישית בפרק לא חפור עכ"ל, והיינו דאם היה סותם לגמרי אע"ג דאינו מבטלו סותם ורק הכא אינו סותם לגמרי וכל שאינו מבטלו אינו סותם ועצמות אינו מבטלם דסופו להוציאם משם ומש"ה שוב אמרינן חוקקין להשלים, אבל אם לא היה עתיד להוציא העצמות לא היה מביא הטומאה דאף דאמרינן חוקקין מ"מ לא עדיף מחלון שיש בו טפח ומונח בו דכר הממעט חללו דאינו מביא הטומאה לבית וכמ"ש שם המהר"ם לובלין ז"ל פירוש דברי התוס' עי"ש [ומ"ש התוס' אי הבשר חשיב דבר, המק"ט כתב במש"א שם דכוונתם דבפ"ד דעוקצין איתא דנבלת בהמה צריך מחשבה לטומאה ומספקא לה אי איירי הכא דחשב עליה עיש"ה:

ומאד תמוהים דבריו שהרי הרב והר"ש ז"ל הביאו שם הש"ס דכריתות דכ"א דפריך דנבלת בהמה טמאה למ"ל מחשבה הרי מטמאה טומאה חמורה במגע ומשא, ומשני כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין דבין האי והאי הוה כביצה, להכי צריך מחשבה כדי לטמאות טומאת אוכלין עי"ש, והכא הרי בכלב וצוארו הרבה יותר מכזית ומטמא במגע ומשא ואינו חוצץ, ובחדושי הרש"ש שם כתב דאפשר דכוונת התוס' לדעת ר' יהודה דפליג בתוספתא. והביאה הר"ש בפי"ג דאהלות, דנבלה חוצצת דס"ל דכל טומאה שאינה מן המת חוצצת עי"ש]:

ולפ"ז ל"ק דנימא בחור פחות מטפח חוקקין להשלים לטפח, דהרי אפילו נימא חוקקין מ"מ הו"ל כמונח שם הלבנים והטיט מהכותל וממעטין מטפח כיון דאינו עתיד ליטלו משם ורק בכלב דעתיד להוציא משם העצמות ס"ל לר"מ חוקקין להשלים:

אך יש להקשות מפ"ז מ"ג גבי המת בבית ולו פתחים הרבה כו' היה סתום ונמלך לפתחו בש"א כשיפתח ד"ט, ובה"א כשיתחיל, ומודים בפותח בתחלה שיפתח ד"ט [כגון כותל שאין בו פתח ובא לעשות פתח חדש לא הוצלו הפתחים עד שיפתח ארבעה על ארבעה. הרב]. וקשה הרי הכא הוא עומד לפתוח ד"ט, וא"כ כשיתחיל לעשות הפתח שוב נימא חוקקין להשלים, והרי הכא עתיד להוציא משם הלבנים והטיט מהכותל ושוב אין ממעטין כנ"ל, ובודאי לא פליג ר"מ אב"ש וב"ה, [הרא"ש ז"ל הובא בב"י יו"ד (סי' רפ"ז) כתב דהלכה כר"מ דחוקקין להשלים וטור וב"י פסקו כחכמים, אך ראיתי באור זרוע הלכות ערב שבת ס"ג פסק כר"מ ע"ש]:

אך י"ל לפמ"ש באור זרוע שם בהא דצריך לקנות שביתה בספינה שיש לה מחיצות גבוה עשרה טפחים דאם יש בה לחקוק ולהשלימה לעשרה טפחים דהמהניא קנייתו מערב שבת דקיי"ל כר"מ דחוקקין להשלים כדמוכח בפ"ק דשבת (ד"ז ע"ב) כו'. מיהו יש לדחות דהכא הואיל ומשום היכר מחיצות הוא אין שייך לומר חוקקין להשלים, א"נ יש לדחות ולומר דע"כ לא קאמר ר"מ חוקקין להשלים אלא לחומרא עכ"ל, [וצ"ל דע"כ כך היה ההלכה דאמרינן לחומרא אבל לא לקולא דהא חוקקין להשלים הוא מה"ת וחייב עליה לר"מ אם זרק לחור כ"ש כדאיתא בשבת ד"ק ע"א] ולפ"ז הכא להקל להציל על הפתחים לא אמרינן חוקקין להשלים, או י"ל דהכא דבעינן ד"ט כדי שיהיה בו שיעור להוציא המת לא אמרינן חוקקין להשלים אע"ג דעתיד להרחיבו, משום דאכתי אי אפשר שיצא דרך בו המת, ולא שייך הכא חוקקין להשלים:

אך ק"ל לפמ"ש התוס' דחוקקין להשלים מ"מ לא היה מביא הטומאה דאכתי הו"ל כדבר המונח שם וחוצץ, ורק משום דעצמות עתיד להוציאם משם, א"כ קשה אמאי בזרק לחור כ"ש דחייב לר"מ משום דאמרינן חוקקין להשלים, ג"כ נימא דנהי דחוקקין שיהיה בו ד"ט מ"מ לא עדיף מאם מונח בהחור ד"ט לבנים וטיט ומבטלן שם דשוב אין לו דין חור ד"ט, והרי קאמר שם (בשבת ד"ק) לעיל מיניה דההיא