פתח האוהל נו

הכא צריך הסיבה בכולהו משום דאי ניזיל לקולא בכולהו קא מעקרי מצות הסיבה לגמרי ואי ניזיל לקולא בתרי מינייהו אמאי נקיל בהני טפי מהני ע"כ, ות"ל כי אמרתי זה מעצמי טרם ראיתי בשעה"מ. ועי' בתוס' ביצה (דף י"ד ע"א) ד"ה איכא. וברדב"ז ח"א (סי' תס"ח) דבאבלות ס"ס דסותר אהדדי לא מקילינן עש"ה:

ולשיטת הסמ"ג והיראים קשה דכיון דמעשר שני הוי מה"ת באתרוג היה צריך להפריש ע"כ מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא, א"כ שוב לא היה צריך להפריש מעשר עני דהוא מדרבנן מטעם ספיקא דרבנן לקולא דכאן אין לומר דהי מינייהו מפקת דשפיר ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא כתוספתא דמקואות הנ"ל:

אמנם י"ל לפמ"ש בשלטי הגבורים ביבמות בפרק החולץ במרדכי אות ד' הובאו דבריו ז"ל במנ"י בקה"ס אות ח' וז"ל ואע"ג דקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי, אבל היכא דלא חזינא פלוגתא דתנאי בהדיא, אלא מספקא לן מאי אמור בה קמאי כי הכא דנצוק אזלינן לחומרא אף בשל סופרים, וכה"ג אמר בערבי פסחים דכולהו ד' כוסות צריכין הסיבה מספק אע"ג דשל סופרים הוא וכן שמעתי בשם ר"ש מדרוי"ש עכ"ל, וא"כ הכא דקאמר בגמרא ר"ע גמריה אסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד בשבט אמרו אי בט"ו בשבט אמרו, א"כ כיון דאסתפק ליה מאי אמרו בה קמאי מש"ה אזיל לחומרא אע"ג דמעשר עני הוי דרבנן:

אמנם לפי מה דאמר ר' יוסי בר"י דלא מנהג ב"ש וב"ה נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור"א נהג בה דפליגי אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה א"כ כיון דחזינא בה פלוגתא דתנאי בהדיא שוב הו"ל למיזל לקולא במעשר עני:

ונראה דהנה בע"ז (ד"ז ע"א) איתא ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל, א"ר יוסף הלכתא כריב"ק. הרי דלת"ק אף בשל סופרים הלך אחר המחמיר בפלוגתא דרבוותא וא"כ י"ל דבהא פליגי ג"כ ת"ק ור' יוסי בר"י, דת"ק ס"ל דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וע"כ ר"ע לא משום ספק ר"ג ור"א נהגו שני עשורין רק משום דאסתפק ליה מאי אמרו ב"ה ובזה אזלינן ל להחמיר, ור"י בר"י ס"ל כת"ק דריב"ק דאף בדרבנן אזלינן להחמיר בפלוגתא דרבוותא ור"ע אסתפק ליה אי הלכה כר"ג או כר"א וא"ש:

או י"ל לפמ"ש הרדב"ז ז"ל ח"ד (סי' ר"ה) באמצע התשובה וז"ל ומפני שנסתפק הדין עשית אותו ספק פסול, הוי יודע שזה שגגה, דלא אמרינן ספק להקל בו שום קולא אלא היכא שהספק נולד מעצמו כגון בא זאב ונטל בני מעים, אבל הספק מחסרון ידיעתנו הדין, לא נקרא ספק כלל וכן כתבו הגאונים הראשונים וגם האחרונים, וכן בדין שאין לך דין מן הדינים שאין בו ספק ידועה הפסק מצד המחלוקת, וא"כ את הכל ספק וניזיל בכולם להקל וא"כ תתבטל התורה ודיניה, אלא ודאי לא אמרינן ספק אלא היכי דלא ידעינן המעשה בעצמו איך היה וזה פשוט אין צורך להאריך בו עכ"ל:

וא"כ לפ"ז דכל ספק בדין אזלינן לחומרא שפיר נהג בו ר"ע לחומרא אע"ג דהוי דרבנן, אך הפוסקים האחרונים ז"ל חלקו ע"ז וס"ל דגם ספק פלוגתא לקולא, ועי' במנחת יעקב שם שכתב בשם הכנה"ג דרבים פליגי על השלטי גבורים הנ"ל, ע' בפר"מ ק"י בכללי ס"ס, ולרדב"ז קשה מגמרא ע"ז הנ"ל דהלכתא כריב"ק, ועי' בברכות (דנ"א ע"א) ובאחרונים ז"ל:

ויותר נראה לומר דהנה הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר שני הי"א כתב פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב, מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני, שמע"ש חמור שהרי הוא קודש ומעשר עני חול, וכן פירות שהן ספק, אם פירות שניה הם או פירות שלישית מפריש מהן מעשר שני ע"כ, והראב"ד ז"ל הקשה ע"ז שהרי ר"ע הפריש שני מעשרות, ואמאי לא הפריש רק מעשר שני בלבד שהם קודש, והכ"מ כתב בשם הר"י קורקוס ז"ל לתרץ שכתב לחלק ביניהם ולא סיים מה שכתב לחלק, ובמרכבת המשנה ח"ג כתב בשמו דשאני ר"ע שהיה מסופק בדין החמיר על עצמו לצאת ידי"ח העני ע"ש. וכ"כ בספר יקר תפארת להרדב"ז ז"ל דר"ע רק ממדת חסידות הפריש שני מעשרות ע"ש, וא"כ י"ל דאע"ג דסד"ר לקולא מ"מ ר"ע החמיר על עצמו, וי"ל ג"כ מה שהקשה בטורי אבן שם לפמ"ש התוס' בשם ירושלמי דהפריש מע"ש ופדאו וחלקו לעניים, דהרי מספק לא היה צריך ליתן לעניים דהמוציא מחבירו ע"ה, דהכי ס"ל לר"ע בבכורות (דמ"ט) גבי פדיון בכור מת ביום ל' כיום שלפניו ור"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, ומפרש בגמרא דטעמא דר"ע דמספקא ליה יום ל' אי כשלפניו או כשלאחריו דהמוציא מחבירו ע"ה עש"ה ולפ"ז א"ש די"ל דרק מחומרא הפריש לעניים:

הנה הא דטומאה בכותל הבית טמא, נראה לפע"ד דדוקא טומאה בכותל שנסדק הכותל והטומאה מונחת בו דהכותל משמש הבית ובטל לבית, אבל טומאה בחלון או בפתח אע"ג דהטומאה מונחת בחצי הכותל ולפנים הבית טהור, וכן להיפך אם טומאה בבית הכלים שבכותל טמאים אבל לא הכלים המונחים בחלון או תחת המשקוף אע"ג דהם מחצי כותל ולפנים כל שהחלון סתום וכן הדלת מוגף, דחלל החלון או הפתח איננו משמש הבית ולא דמי לסדק בכותל. וראיה לזה שהרי בפ"ז גבי המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים, משום סט"ל, ואם נפתח אחד מהם כולן טהורים, וכן בחלון שהוא ארבעה דחשב להוציא כל הפתחים והחלונות טהורים, ולא תנא דעכ"פ החצי שלצד הבית טמאו הכלים שעומדים שם, ובשלמא להרב והר"ש ז"ל שמפרשי דדוקא שנסדק הכותל והסדק פתוח לבית וכמ"ש התוס' יו"ט (פ"ו מ"ג) ומש"ה הכא דהחלון או הדלת מוגף טהורים הכלים אף מחציו ולפנים, אמנם הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל הפירוש הזה וכמ"ש התוס' יו"ט שם א"כ יהיו הכלים טמאים, ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל כתב דדוקא שגג הבית אינו מורכב על כותל הבית אז רק חציו ולפנים טמאים אבל אם גג הבית מורכב על הכותל כל הכותל טמא, וא"כ איך תנא דהכלים טהורים אם נפתח אחד מהם וכן החלונות והרי טומאה בבית וע"כ דחלון או פתח לא שייך בהם הדין דטומאה בכותל וכן כלים בכותל וכן משמע מרמב"ם ז"ל בפה"מ (פ"ג מ"ו) ובחבורו דלהוציא הטומאה בפו"ט היינו דהכלים המונחים בחלון נטמאו בפו"ט, ולכאורה הרי בלא"ה טמאים מחצי כותל ולפנים וע"כ דחלון שאני, ובמשנה אחרונה כתב שם באמת דכוונת הרמב"ם ז"ל הוא רק בכלים המונחים בחצי כותל ולחוץ וז"א לפע"ד דא"כ הרי להרמב"ם ז"ל כל שהגג מורכב על הכותל טמאים הכלים שבכל הכותל וכי איירי הכא דוקא שהגג אינו מורכב על הכותל:

ועוד תקשה לר' יהודה דס"ל כל הכותל לבית וכי פליג על משנה דב"ש וב"ה דנפתח אחד מהם כולם טהורים והרי לדידיה בלא"ה כולם טמאים כמו כלים בכותל, ובתוספתא שם הובא בר"ש ז"ל איתא ר' יהודה אומר הפותח בתחלה בש"א כשיפתח ד"ט [הציל על כל הפתחים ובה"א