פתח האוהל נה

ורק העומד למעלה טמא לכ"ע וכמ"ש המרכבת המשנה ח"ג, דהראב"ד ז"ל היה גורס העומד למטה ר"מ מטמא ור"ש מטהר ודלא כפירוש הר"ש וגירסת הגר"א ז"ל ע"ש, ועי' בהגהות מהר"י אבוהב ז"ל, ואך דקשה אמאי לכ"ע העומד למעלה טמא הרי ספיקא לקולא:

אמנם ל"ק לפע"ד שהרי בודאי אי אפשר לטהר שניהם מטעם ספק דרבנן לקולא וכמ"ש האחרונים ז"ל דהיכא דספיקא סתרי אהדדי לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דהא ממ"נ יעשה איסור וכמ"ש בשער המלך ה' מקוואות כלל ד' ולאסור אחד ולהתיר אחד אי אפשר דהי מינייהו מפקת. וזה שכתב הראב"ד ז"ל דבמעזיבה שבין בית לבית מחצה על מחצה שניהם טמאים, דטומאה היכי שדית לה, אי להכא טמא, ואי להכא טמא, והיינו דע"כ אי אפשר לטהר שניהם אבל במעזיבה שהיא לאויר בזה ס"ל להראב"ד ז"ל דיש לטהר הבית ולטמא העומד למעלה, דהא אם תטמא הבית הרי יטמא נגד הטומאה וגם כל הבית, ולזה יש לנו לומר דרק נגד הטומאה למעלה טמא, והבית טהור, דספיקא לקולא:

ולפי הבנת החזון נחום בדברי הראב"ד ז"ל, דס"ל להראב"ד דהבית טמא לכ"ע ורק העומד למעלה טהור משום דספיקא לקולא, וקשה ליה דא"כ אמאי הבית טמא כיון דטומאה במעזיבה הוי דרבנן ג"כ ל"ק, ואדרבה ניחא טפי דהרי הקשיתי לעיל דאיך אפשר לומר דטומאה במעזיבה הוא דרבנן הא מוכח מתוספתא דהוי דאורייתא, אך לפ"ז כיון דהבית טמא לכ"ע י"ל דכוונת הכ"מ הוא רק דטומאה במעזיבה שהיא מדרבנן לטמא העומד מלמעלה, וכמ"ש המרכבת המשנה דמה"ת הו"ל טומאה בלועה ולא טומאה רצוצה, ומה"ת אינו טמא העומד למעלה ע"ש, אבל לטמא הבית באם הטומאה מחצי מעזיבה ולמטה מודה הראב"ד ז"ל שהוא מה"ת:

והנה בהא דאיתא ביו"ד (סי' קי"א) דבאיסור דרבנן שנפל לאחד מב' קדירות דאם היה קדרה אחת אסורה ואחת מותרת תולין דהאיסור לתוך איסור נפל, ואם שני הקדרות של היתר שניהם אסורים דאי"ל סד"ר לקולא דהרי עכ"פ קדרה אחת אסורה ואין להתיר אחד ולאסור אחד דהי מינייהו מפקת:

והפ"מ שם בש"ד סקי"א הסתפק בשתי קדרות של היתר ובאחד מהם יהיה איסור דרבנן ובאחד מהם יהיה איסור תורה כגון בקדרה אחת בשר עוף ובשניה בשר בהמה, ונפל חלב לאחד מהם, וא"כ י"ל דכאן כיון דקדרה של בשר בהמה אסור מה"ת דס"ד לחומרא מה"ת, שוב י"ל דהקדרה השניה של בשר עוף מותרת, דלא דמי לשתי קדרות של היתר דהתם הי מינייהו מפקת, אבל הכא הרי קדרה אחת אסורה מה"ת, ושוב בדרבנן תולין, או דילמא כל שאתה מוציא אחד מחזקה אין תולין עש"ה:

ואדמ"ו הרב הגאון החריף מו"ה חיים אלעזר וואקס זצ"ל הראה לי כי יש לפשוט ספיקו של הפ"מ מתוספתא דמקוואות פ"ב הובא בר"ש ז"ל שם מ"ב דתניא שני מקואות של ארבעים ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר כו' ירדו שנים וטבלו בשניהם, אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה, הטבול מטומאה חמורה טמא, והטבול מטומאה קלה טהור, אחד טמא טומאה חמורה ואחד מיקר, הטבול מטומאה חמורה טמא והמיקר טהור [דתולין במקולקל] אחד טמא טומאה קלה ואחד מיקר שניהן תלויין, למה זה דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלכו שניים בשניהם, ועשו טהרות באחד יש בו דעת לשאל ובאחד אין בו ד"ש ברה"י [הגר"א גורם ברה"ר] שניהן תלויין וברה"ר [וברה"י] את שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא, ושאין בו דעת לשאול ספיקו טהור ע"כ, הרי דבטומאה קלה ואחד מיקר דכיון דכל אחד ואחד בפני עצמו היה טהור מש"ה שניהם טמאים דהי מנייהו מפקת, אבל אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה כיון דאם היה הטמא טו"ח טובל בפ"ע הנה טמא מספק שוב אם טבל עם מי שטבל טומאה קלה תולין בו שהוא טבול בשאוב והשני במקוה כשר, וע"ש בהגר"א ז"ל, וה"ה הכא דכיון דחלב בבשר בהמה הו"ל ס"ד ואי היה ספק בפני עצמו היה אסור, שוב יש לתלות בו והבשר עוף מותר:

ולפ"ז ה"ה הכא דהבית מה"ת טמא במחצה לבית דהוא הלכה למשה כנ"ל והעומד למעלה דטמא הוא רק מדרבנן דמה"ת הו"ל טומאה בלועה, וא"כ במחצה על מחצה דהו"ל ספיקא דאורייתא לטמא הבית וספיקא דרבנן שיהיה העומד למעלה טמא ומש"ה כיון דמטמאין הבית מטעם ספיקא דאורייתא שוב העומד למעלה טהור:

ובחדושי הקשיתי בהא שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר שני (פ"א הי"ב) כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני ומן העני, וכל שחייב בראשון חייב בשניהם, וכתב המשנה למלך שם דהסמ"ג עשין קל"ו חולק ע"ז וכתב אמנם בספרי פרשת ראה משמע שמעשר שני נוהג בכל דבר מן התורה דתניא אין לי אלא דגן תירוש ויצהר מנין לרבות שאר פירות הארץ ת"ל עשר תעשר את כל תבואת זרעך מנין לרבות השחלים והגרגיר ושאר ירקות ת"ל וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מנין לרבות פירות האילן ת"ל מפרי העץ עכ"ל. ובעשין קס"א כתב מעשר עני אינו נוהג אלא בדגן תירוש ויצהר מה"ת כמו תרומה ומעשר ראשון, אע"פ שבספרי פרשת ראה משמע שמעשר שני נוהג מה"ת בשאר פירות אפילו בירקות זהו מפני ריבוי המקראות אשר שם, אבל במעשר עני של מצינו ריבויין יש להשוותן לתרומה ומעשר ראשון עכ"ל. וכתב ע"ז המשנה למלך דין זה תימה בעיני לחלק בין מעשר שני לשאר מעשרות, ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו זה, ואין ספק דהראשונים דלא חילקו סברי דהברייתא היא אסמכתא בעלמא עכ"ל, וע"ש בשער המלך מ"ש בזה:

אמנם כי כתב רבינו המל"מ כי לא ראה לאחד מגדולי המורים שחילק כן, הנה היראים (סי' קע"ב) כתב בהדיא לחלק כן דמעשר שני הוי מה"ת אף בירקות מברייתא דפרשת ראה הנ"ל אבל שאר תו"מ ומעשר ראשון ומעשר עני הוי מדרבנן דלא אשכחן בהו ריבויין ע"ש. ובטורי אבן ר"ה (דט"ו ע"ב) הביא דברי היראים וכתב ג"כ דפליאה בעיניו לחלק כן, ולא כתב דגם הסמ"ג ס"ל כן ועש"ה:

עכ"פ מבואר דשיטת הסמ"ג והיראים הוא דכל תו"מ בפירות וירקות הוא מדרבנן, חוץ ממעשר שני דהוי מה"ת שבו ריבוי הכתוב:

וקשה לי שהרי איתא בר"ה (די"ד) ת"ר מעשה בר"ע שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין מעשר שני כשנה שניה, ומעשר עני כשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית. רש"י] אחד כדברי ב"ש שאמרו נתחדשה שנה וכבר נכנסה שלישית משחשיכה. רש"י] ואחד כדברי ב"ה [האומרין לא נתחדשה שנה עד ט"ו בו. רש"י], ומסיק דמספקא ליה לר"ע אי ב"ה באחד בשבט קאמר או בט"ו, ור"י ב"ר יהודה קאמר דמספקא ליה אי כר"ג אי כר"א ע"ש. והנה בשער המלך בהלכות מקואות פכ"ד הקשה לפי שיטת התוס' וסייעתם דמעשר פירות הוי רק דרבנן הו"ל למיזל לקולא כמו בכל ספק דרבנן ולא ליתן לא מעשר שני ולא מעשר עני, ותירץ דע"כ אי אפשר למיזל לקולא בתרוייהו ולא יפריש כלל דממ"נ עביד איסורא דאוכל טבל הטבול או למעשר עני או למעשר שני, ואי"ל דיפרוש אחד מהם דמאי חזית דניקל באחד יותר מבשני הלכך אזלינן לחומרא בתרווייהו וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק ערבי פסחים בהא דקאמר בגמרא והשתא דאתמר הכי והכי כולה צריכי הסיבה דאע"ג דבעלמא קיי"ל ספק דרבנן לקולא מ"מ