פתח האוהל נב

או עכ"פ טומאה כנגד ארובה טמא מה"ת י"ל שפיר דגזרו אף על טומאה או כלים שלא כנגד הארובה ג"כ משום ספק דשמא הכלי טמא דלא פלוג:

אמנם לדינא הרי רוב הראשונים ואחרונים ז"ל ס"ל דאף חלון שבין בית לבית מביאה הטומאה מה"ת, ולפ"ז מ"ש הרמ"א ז"ל דאם כבר הגידו לו שיש מת אסור לו להמתין עד שילביש עצמו, אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא לאו דוקא באהל המת ממש אלא ה"ה בבית הסמוך אם יש חור טפח דגם זה נקרא אהל המת, וכן מוכח מסיום לשון הרמ"א ז"ל, כמ"ש בחת"ס ז"ל, מדכתב אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות, ולא כתב אם הוא בבית הסמוך ילביש עצמו תחלה ע"כ דגם זה הוי טומאה מה"ת ע"ש. ולפ"ז משמע דה"ה דסוף טומאה לצאת הוי מה"ת:

והנה הדגול מרבבה שם כתב על דברי הרמ"א ז"ל וז"ל אני תמה מאד על פסק זה ולא מיבעיא לדעת הראב"ד בפ"ה מה' נזירות הי"ז דס"ל דהיכא שכבר נטמא שוב אינו מוזהר על הטומאה, וכהנים בזה"ז אינם מוזהרים על הטומאה] ודאי שאין כאן איסור תורה כמ"ש בס"ק שאחר זה אלא שבזה שעדיין לא פירש מהטומאה גם הרמב"ם לא נחלק, ויש בזה אריכות דברים, ועכ"פ מותר ללבוש הכתונת ודלא כתרומת הדשן ורמ"א עכ"ל. ובס"ק שלאחריו כתב אמר יחזקאל מה שכתבתי בגליון בשני סעיפים הנ"ל נמשכתי אחרי דברי המשנה למלך הנ"ל דלדעתו סובר הראב"ד ז"ל שאין איסור כלל לכהן שכבר נטמא עצמו, אבל עכשיו נתתי אל לבי שאולי לא אמרה הראב"ד אלא לענין חיוב מלקות אבל לענין איסור אולי אפילו איסור תורה מודה עכ"ל:

ובאמת שהתרומת הדשן בעצמו שממנו הוציא הרמ"א ז"ל הדין, הרגיש בזה די"ל דהכא שאני שכבר נטמא, דזה לשונו בסי' רפ"ה שאלה כהן שוכב על מטתו ופשט כל בגדיו רדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו אחד מת באהל אם צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כו'. תשובה יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא, כדאיתא בהדיא בגמרא פרק מי שמתו, ושיהוי בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשר"י בפ"ב דכתובות עכ"ל. והנה פשוט דאין התה"ד רוצה להוכיח דאסור לכהן להיות באהל המת דהרי מקרא מלא הוא לנפש לא יטמא וכתיב וכל אשר באהל יטמא, ורק דלא תאמר כיון דכבר נטמא שוב אין איסור בשהיותו לזה כתב דגם שיהוי באהל המת הוא איסור תורה וכמ"ש בסמ"ג ובפ"ב דכתובות באשר"י, והוא דברא"ש ז"ל בכתובות (די"ז) כתב בשם הירושלמי פרק בתרא דכלים ר' יוסי הוי יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום, וכתב הרא"ש ז"ל דהכי פירושא אין מדקדקין בבהמ"ד כהן שיושב בבהמ"ד וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לת"ת ובגמרא דידן [עירובין] מ"ז פליגא דלא שריא אלא בבה"פ וחוץ לארץ, אבל טומאה דאורייתא לא עכ"ל. והרי הכא כבר היה המת בבהמ"ד והכהן כבר נטמא ורק דשוהה עוד בבהמ"ד אעפ"כ כתב הרא"ש ז"ל דזה הוי איסור דאורייתא. אך מה שכתב התה"ד דכן כתב בהדיא בסמ"ג, נראה דכוונתו ז"ל למ"ש הסמ"ג הלכות טומאת כהנים כהן שנכנס לאהל המת או לבה"ק בשגגה לאחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור, ואם ישב שם כדי השתחוואה הרי זה לוקה. אמנם היא בעיא בשבועות (די"ז) אי גמירי שהייה למלקות אי גמירי שהייה בחוץ לעזרה ולא נפשטה, וכתב מורי דבשהייה אין שם מלקות אלא איסור מלקות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עכ"ל, והתוס' בשבועות שם הקשו דאיך חייב מלקות בשהייה הא אמר בנזיר (דמ"ב) גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכיל יהיה חייב ת"ל לא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד כו', וא"כ הכא אמאי ילקה על השהייה כ"ז שלא פירש, ותירצו דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה, אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר, ובשם ר"ת תירצו דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד על ידי השהייה ע"ש, וס"ל להתה"ד כתירוץ הא' דההיא דנזיר איירי שלא הספיק להשליך המת אבל כל דשהיה הו"ל איסור מה"ת, ומש"ה הביא התה"ד ראיה מהסמ"ג שכתב דשהייה בכהן הו"ל איסור מלקות, אמנם לתירוץ ר"ת אין ראיה דהא דוקא אם מוסיף לו יום אחד הו"ל איסור תורה:

וקשה לי שהרי בהדיא כתב הסמ"ג בסוף הלכות טומאת מת וז"ל מצאתי בשם רבינו יעקב שבזה"ז כהן המטמא בבה"ק אינו לוקה ומביא ראיה מדתניא במסכת שמחות (פ"ד דל"ח) הרי שקבר את מתו ובא מת אחר כ"ז שעוסק בבה"ק יכול לעסוק בו, פירש מן הקבר אם חזר וקבר לוקה דברי ר"ע, ר"ט אומר כל היום אינו לוקה מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה, ובה"ג פוסק כר"ט, וא"כ בזה"ז מה מרבה טומאה יש כיון שמי חטאת אינה נוהגת עכ"ל והביאו השלטי גבורים והאחרונים ז"ל, הרי בהדיא דדעת הסמ"ג כר"ת ז"ל דאם אינו מוסיף טומאה אינו לוקה, ולפי שיטת ר"ת ז"ל הך דשבועות איירי בסמוך לחשיכה דמוסיף יום אחד. ולומר דס"ל להתה"ד דעכ"פ איסור דאורייתא יש, קשה אכתי הלישנא שכתב דכן מבואר בהדיא בסמ"ג, דאין זה מבואר בהדיא, ומה שמביא ראיה מרא"ש ז"ל דכתובות כתב רק דכן מוכח מרא"ש ז"ל וצ"ע כעת:

ובגוף פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל ולענין כהנים בזה"ז האריכו בזה האחרונים ז"ל ובשו"ת שער אפרים (סי' צ"ג), ובזרע אברהם (סי' י"ז), ובסוף חזון נחום וביש"י (סי' שמ"ג), ובחת"ס (סי' של"ח ושל"ט), ומ"ש החת"ס דמבואר בתמים דעים להראב"ד ז"ל (סי' רל"ו) דאיסורא דאורייתא איכא, הנה שם כתב רק דאיסורא איכא ואפשר דכוונתו איסורא דרבנן, ועי' עוד בפ"ת (סי' שע"ב סק"ו וסק"ט) ובשדי חמד כללים טי"ת כמ"ד מ"ש עוד אחרונים עש"ה:

ואנכי מצאתי ת"ל בפרדס הגדול לרש"י ז"ל בדף האחרון וז"ל, כהן שנכנס בבית שיש שם מת בזה"ז או בבה"ק ששאלתם מלקין אותו או לא, כיון שקדושתו קדושת עולם היא אף בזמה"ז שאין בהמ"ק ואין עבודה עובר בלאו וחייב מלקות שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ושנינו כהן ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר, וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כהן, א"ל ר"א יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו, א"ל יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, והלכה כחכמים וכיון שאמרו חכמים יטמא כהן אם נטמא במזיד חייב מלקות אף כשנכנס לבה"ק במזיד חייב מלקות, שכך שנו חכמים בהלכות מלקות כהן שפרע או שנטמא לשאר מתים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו לוקה עליו את הארבעים עכ"ל שוב ראיתי בשו"ת שאגת אריה החדשות (סי' י"א) שהעלה להלכה דכהנים בזה"ז מוזהרים על הטומאה ובסי' י"ב עמד בדברי תה"ד הנ"ל:

ולענין כהני חזקה בזה"ז אי הוו ודאי כהנים עיין בזה במג"א (סי' תנ"ז סק"ט ובסי' ר"א סק"ד). ודעת מהרשד"ם אה"ע (סי' רל"ה) דכהני ספק הם ומהרי"ט (ח"א קמ"ט) וחוט השני השיגו על הרשד"ם ז"ל הובא