פתח האוהל מט

וקשה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בכלים (פט"ז מ"ד) דקטבליא הוא פשוטי כלי עור ומקבלי טומאה מדרבנן וא"כ אף אם אין עשויין אהלים יהיו חוצצים עש"ה, ולפ"ז א"ש דבפ"ח דלא איירי בסתימת חלין שבין בית לבית רק באהל טומאה ומש"ה סדין ומפץ חוצצים וכמ"ש שם התוס' יו"ט והר"ש ז"ל במ"א גבי עוף ע"ש, וא"כ בטומאת אהל הו"ל טומאה מה"ת ומש"ה אם מק"ט מדרבנן שוב מדרבנן אינו חוצץ:

אמנם לפע"ד דע"כ אי"ל דמש"ה דבר המק"ט מדרבנן חוצץ משום דחור טפח על טפח מביא הטומאה רק מדרבנן שהרי בודאי דבר הטמא מדרבנן חוצץ ג"כ בארובה שבין בית לעליה אף שהטומאה כנגד ארובה וכדמשמע בר"ש ז"ל פי"ג שהקשה אמאי כלי של ע"ה אין חוצץ בארובה שבין בית לעליה הרי הוי רק טומאה דרבנן ולא תירץ דאיירי בטומאה כנגד הארובה דהוי בודאי טומאה מה"ת וכמ"ש הפנ"י סוכה (דכ"א) אם יש בארובה פותח טפח דהא ליכא אהל שתחוץ, וע"כ דדבר המקבל טומאה מדרבנן אף בטומאה דאורייתא חוצץ, ובמי נפתוח בכלים פי"ז מט"ו כתב ליישב קו' המל"מ דרק בצ"פ החמירו רבנן דצ"פ אין לו כח להציל על הטומאה שבתוכו משא"כ אהל טפח דחוצץ בפני הטומאה. עוד כתב דמאן דס"ל דבחציצה המק"ט מדרבנן חוצץ ה"ה דס"ל הכא בצ"פ והר"ש ז"ל בפט"ו ס"ל באמת דבחציצה ג"כ אינו חוצץ וכמו דס"ל בהשקפה הראשונה באהלות פי"ג ע"ש מה שהאריך בזה. ועיין לקמן [כלל ד' ס"ד וס"ה] מה שכתבתי בזה בעזה"י:

ולפעד"נ להביא עוד, ראיה דחור טע"ט הוי מה"ת, שהרי איתא בפי"ג אלו ממעטין את הטפח פחות מכביצה אוכלין, וכתב הרב ז"ל משום דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת, והרמב"ם ז"ל כתב דאיירי שלא הוכשר דאי הוכשר מקבל טומאה מה"ת, ובסיפא קתני אלו שאין ממעטין כביצה אוכלין משום דמקבל טומאה ונטמא ע"י החור טפח, וכתב שם בתוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל דכביצה אוכלין ממעטין אם לא הכשירו, ובהכשירו אינן ממעטין דנטמאו ואינן חוצצין, ובפ"ח דקתני אלו מביאין ולא חוצצין אוכלים טמאים כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שהשרש אצלנו שדבר טמא אינו חוצץ, ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים שכבר נטמאו קודם, אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאים ואינם חוצצים, לפי שכאשר היה בחלון אי נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת, וטמא אינו חוצץ כמו שקדם ע"כ, הרי דאף דמקודם לא היה טמא ורק כשמונח בחלון נטמא אינו חוצץ, וזה מוכח ממתניתין דקתני פחות מכביצה אוכלין ממעטין, וע"כ שלא נטמאו מקודם כשהיה כביצה דאל"כ הרי נשארו בטומאתן אף שעכשיו אינם כביצה כמו שכתבו התוס' בפסחים (דל"ג ע"ב) ד"ה לאימת בשם הספרי, וא"כ הא דקתני בסיפא אבל לא כביצה אוכלין ע"כ שעדיין לא נטמאו אעפ"כ אינן חוצצים משום דנטמאו עכשיו. והנה הא דנטמאו האוכלין אם מונחים בחלון הוא רק משום דהחור מביא הטומאה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות (פ"ג מ"ו), אבל להוציא את הטומאה בפו"ט היינו שיטמאו כלים המונחים בחלון, וכ"כ בחבורו רפי"ד אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח כו' כיצד היתה טומאה בבית ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור או שהניח בו כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא ע"כ, וא"כ קשה אמאי אוכלין כביצה אינן חוצצין בחלון הרי אף דאם נטמא הוי רק טומאה דרבנן כיון דחור טפח מביא הטומאה רק מדרבנן וחוצצין לשיטת התוס' והר"ש ז"ל, וע"כ דחור טפח מביא הטומאה מן התורה:

אך דיש לדחות לפי מה דאיתא (בפ"ו מ"ג) דטומאה בבית כלים שבכותל מחצי הכותל ולפנים טמאים, וכתב במשנה אחרונה בפ"ג דע"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל דהכלים בחלון טמאים משום דהוא טפח, הוא רק בחצי הכותל ולחוץ, דאל"כ בלא"ה טמאים אע"ג דאין בחור טפח ע"ש. וטומאה זו מה"ת הוא כמשל"ק בס"ד, וא"כ י"ל דהא דאוכלין כביצה אינן ממעטין הוא דוקא במונחים בחצי הכותל ולפנים דבלא"ה נטמאו ככל טומאה בבית דכלים שבכותל טמאים, ועיין לקמן ס"ד שדחיתי דברי המשנה האחרונה ע"ש היטב:

אך אכתי קשה בב"ב (די"ט ע"ב) דקאמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון משום דאינו מבטלו, ופריך תפ"ל דהו"ל דבר המקבל טומאה וכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה, ומשני שנילוש במי פירות, וקשה אפילו נילוש במים מ"מ הרי מקבל טומאה עכשיו בחלון והו"ל טומאה דרבנן וחוצץ, אי מונח בחצי הכותל ולחוץ, משא"כ לטעם שאין מבטלו אפילו מונח בחצי הכותל ולחוץ אינו חוצץ, וע"כ דהוי מה"ת, והיה נראה לפע"ד דבאמת דפליגי בזה אמוראי אי מה"ת חור טפח מביא הטומאה או רק מדרבנן. דהנה התוס' בב"ב (ד"כ) והראשונים ז"ל הקשו בהא דאיתא בסוף שבת דפקקו את המאור בטפיח, הרי ע"כ לא ביטלו דאסור לבטל בשבת. וכן הקשו מהא דמגילה (דכ"ו) בהאי כנישתא דרומאי דהוה פתיח לאדרונא דהוי מחית ביה מת ובעו כהני למיעל לצלויי, אמר רבא דלו תיבותא אותבוה דהוי כ"ע העשוי לנחת וחוצץ כו' והרי ע"כ לא בטלוהו דאסור לבטלו לארון קודש לתשמיש חול ע"ש מה שתירצו:

אמנם באשכול ה' טומאת כהנים כתב וז"ל והיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא וכן עד כמה בתי והוי בכל חד מהני כווי טע"ט איתסרו כל הני בתי כולהו לכהנא למיעל לגווייהו כו' ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים או בכ"ד שאין מקבל טומאה איפסק להו טומאה, ושרי למיעל לההוא ביתא דלית ביה מיתא, הכין כתב ר"א משבחאי ובעל הלכות והגרי"צ, ולא אמרו שצריך לבטל אותו דבר החוצץ כדאיתא בפרק לא יחפור [וכן הקשה הרא"ש ז"ל בהלכות]. ולי הכותב נראה דטעמייהו מהא דגרסינן בפרק בני העיר האי בי כנישתא כו' אמר רבא דלו תיבותא וה"נ בסוף שבת דפקקו המאור בטפיח כו', ויש מי שמחלק אם סותם כולו לא צריך ביטול, אבל אם ממעט החלל מטפח צריך ביטול, ולא משמע כן מהני רבוותא דלא אדכרו מבטול וסמכוה אדרבא עכ"ל:

הרי דבאמת רבא חולק על שמואל וס"ל דלא בעי ביטול, ואינו מובן במאי פליגי, ולפ"ז י"ל לפמ"ש הריטב"א ז"ל דהא דבעי ביטול הוא רק מדרבנן משום שמא יבוא ליטלו, ולפ"ז י"ל דרבא ס"ל דחור טע"ט הוי רק דרבנן ומש"ה לא גזיר ושמואל ס"ל דהוי מה"ת וגזיר שמא יבוא ליטלו, ומש"ה פריך שפיר לשמואל ותפ"ל דהו"ל דבר שמקבל טומאה, דשמואל כיון דס"ל דצריך ביטול ע"כ ס"ל דחור מביא הטומאה מה"ת וא"כ הרי נטמא הרקיק מה"ת ואינו חוצץ, [אמנם אין להעמיס כן בכוונת האשכול דהוא ס"ל דלא צריך ביטול והוא כתב שם דחור טפח מן התורה מביא הטומאה ע"ש] ולפמ"ש לעיל (כ"א ס"א) בשם המפרשים ז"ל דרבא דס"ל בביצה (ד"י) גבי המת בבית ולו פתחים הרבה אם חישב להוציאו באחד מהם אף למפרע מטהרי ב"ה דיש ברירה, משום דרבא ס"ל דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן ומש"ה אמרינן ברירה, ולפ"ז י"ל דס"ל לרבא דסט"ל הוא משום דרואין כאלו הדלת פתוח, וכיון דחור טפח מביא הטומאה רק מדרבנן ע"כ גם סט"ל הוי רק מדרבנן, ורבא לשיטתיה [ועיין לקמן כ"ד ס"א]:

ובירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג), הבאתי לעיל (כ"א ס"ג), דאיתא א"ר יוחנן המת בבית והנזיר בטריקלין הנזיר מגלח, כ"ש המת בטריקלין והנזיר בבית שהנזיר מגלח. רבי מנא בעי אם אהל לחוץ יהא אהל להמשיך, אם אינו אהל להמשיך תיפקע הטומאה, ופירש הפני משה דטריקלין היינו חדר לפנים מן הבית, ורבי מנא