פתח האוהל מח

הרי יטמא, ושוב אינו מועיל הסתימה דכלי טמא אינו חוצץ, וכן לא היו יכולים להניחו בהמאור דרך ההלקטי דשם היה הגיגית מאהיל, דהא הגיגית היה מביא הטומאה לבית דרך המאור וא"כ היה הכלי נטמא תיכף דרך תוכו טרם שיניחו אותו במאור וגבו כנגד הטומאה:

והנה למאן דס"ל דחור טע"ט לא הוי רק מדרבנן, ולהתוס' בב"ב (ד"כ) ולהר"ש פי"ג מ"ה, דס"ל דדבר המקבל טומאה רק מדרבנן חוצץ בפני הטומאה א"כ אכתי היה אפשר להכניס הטפיח בבית כדי לסתום בו המאור, וכן אם היה שם מקודם, ואף שנטמא מ"מ הרי הוי טמא רק מדרבנן וחוצץ בפני הטומאה, ומ"מ כתב רש"י ז"ל וגבו כנגד הטומאה, והוא מגמרא ב"ב (ד"כ) ע"ש, דאל"כ היה טמא מה"ת כיון דהטפיח מונח בהחלון והו"ל כטומאה בבית וכלים בכותל דטמא מה"ת כמו שיתבאר אי"ה להלן, אך הרי המג"א ס"ל דחור טע"ט מביא הטומאה מה"ת ואעפ"כ טרח לתרץ אמאי כתב רש"י ז"ל דפקקו טרם שמת, ולכאורה לא קשה מידי:

וראיתי בתפארת למשה (סי' שע"א) שכתב בהא דכתב הרמ"א ז"ל וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ, וז"ל וכלי חרס דפומא לבר חוצץ בפני הטומאה דכ"ח אינו מקבל טומאה מגבו, מיהו נסתפקתי כ"ח שהוא טמא כגון שהיה באהל המת וכדומה, אי מהני סתימה בו אף אי פומא לחוץ כיון דכבר נטמא דר"ל דהא דמבואר באהלות ופרק לא יחפור דמהני סתימה בכ"ח בכה"ג היינו אם היה שם קודם שבא הטומאה, אבל אחר שכבר היתה הטומאה בבית אחד ונכנס לבית זה ע"י חור, מיד שמכניסים הכ"ח בבית נטמא, לא מהני אח"כ לסתום אף דפומא לבר, וצ"ע ברמב"ם עכ"ל. ולא זכיתי להבין מקום הספק שהרי התפארת למשה ס"ל דחור טע"ט מביא הטומאה מה"ת, וכמ"ש (בסי' שע"ב) על דברי הש"ך הנ"ל בסק"ב. וכן כתב כאן שהכ"ח נטמא כגון שהיה באהל המת, והרי הוא טומאה מה"ת א"כ איך יסתום הכ"ח, דהא כל עיקר דצריכינן שיהיה דוקא פומא לבר הוא כדי שלא יטמא הכלי וכמ"ש בב"ב הנ"ל:

ובזה י"ל דהנה התוס' שם כתבו בשם הר"ח ז"ל דמפרש דהלקטי היינו תל המתלקט ואותה הלקטי היתה בין שני בתים, והמת היה בבית אחד, ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל עד לתקרה ואותה הגיגית לא היתה טמאה שהרי בטלה שם, ואם לא היתה סדוקה לא היה הבית אחר טמא אלא הגיגית היתה סדוקה מצדה ע"כ, ובר"ח ז"ל הנדפס מפורש יותר הא דפקקו את המאור היינו שהיה ארובה מבית לגג ורצו שלא יטמאו אלו העומדים על הגג באותו המאור, ויטמאו מן הטומאה המונחת בבית כנגד המאור ע"ש. וקשה כמו דסתמו המאור בטפיח היה להם לסתום ג"כ הגיגית בטפיח וכעין זה הקשה החת"ס בחדושים על סוגיות בסוגיא דקולית המת וכתב דדוחק לומר שלא היה להם אלא טפיח אחד ע"ש. ולפ"ז א"ש דלא היו יכולים לסתום הגיגית כיון דהיה בין שני בתים [וס"ל דאיירי שכבר מת המתן ואם הכניסו בו הטפיח היה נטמא בתוכו ולא היה להם כלי המוקף צמיד פתיל ולא היו יכולים להקיפו בצ"פ בשבת וכן לא היו יכולים לסתמו בעצים ואבנים דהו"ל מוקצה ומש"ה הוצרכו רק למדוד אם יש פו"ט בגיגית אבל על הגג שפיר היו יכולים ליקח טפיח הנמצא שם, דע"ג הגג אינו טמא אלא כנגד הארובה וסתמו הארובה בגבו של כלי נגד הטומאה וא"ש:

ונראה לפע"ד להביא ראיה דחור טע"ט מביא הטומאה מה"ת דבאהלות (פ"י מ"ד) תנן ארובות זו על גב זו [כגון שיש ארובה בין בית לעליה ויש עוד ארובה אחרת בגג העליה מכוונת כנגדה ובכל אחת ואחת פותח טפח. הרב] ויש בהן פותח טפח ק טומאה בבית כנגד ארובות טהור, טומאה כנגד ארובות הבית טהור, הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות הבית טהור. נתן דבר שהוא מקבל טומאה בין מלמעלן [בארובה העליונה] בין מלמטן [בארובה התחתונה] הכל טמא [אפילו מה שבעליה אע"פ שנתן בתחתונה ול בעליונה, דכיון דדבר המק"ט הוא ואינו חוצץ בפני הטומאה שבבית, רואין אותו כאלו הוא נתון בארובה העליונה ועירב את הטומאה. הרב] ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא [דנעשה אהל סתום וכל מה שבתוכו טמא. הרב] ממנו ולמעלן טהור דחוצץ בפני הטומאה. הרב] ע"כ. והנה הכא דנתן עליה דבר שהוא מק"ט איירי שנתן אפילו ע"ג הארובה ולא בתוך הארובה סמוך לבית, וכ"כ בהדיא ברמב"ם ז"ל בפה"מ ובפרק ט"ז ה"ג שנתנם על הארובה, ובמשנה אחרונה שם כתב דע"כ איירי שנתנם ע"ג ארובה דאם בתוך הארובה ע"כ שנתנם שם דחוק שלא יפול לארץ ושוב אינו מק"ט וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דקכ"ה) גבי סריגי החלונות עש"ה, וא"כ אי נאמר דחור טע"ט רק מדרבנן מביא הטומאה א"כ לא נטמא הדבר הטמא רק מדרבנן כיון דהמשנה איירי בטומאה שלא כנגד הארובות, וא"כ אמאי העליה טמאה הא כל דבר הטמא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה וכמ"ש בר"ש פי"ג דאהלות מ"ה ובתוס' בב"ב (ד"כ) ועוד דהא דקתני הכל טמא, היינו אף מה שע"ג הארובה העליונה עד לרקיע, דרק אם נתן דבר שאינו מק"ט ממנו ולמעלן טהור, וא"כ קשה הא הטומאה בעליה הוי רק דרבנן, שנכנס שם דרך חור טפח, דטומאה שלא כנגד ארובה, א"כ מה שנתן ע"ג ארובה העליונה טמא רק מדרבנן, וא"כ תיחוץ וע"כ דחור טע"ט מה"ת מביא הטומאה ומש"ה אינו חוצץ, וכן יש להביא ראיה ממגילה (דכ"ו ע"ב) ע"ש ודוק:

והנה לכאורה יש להביא ראיה דחור טע"ט מביא הטומאה רק מדרבנן מזה עצמו דדבר הטמא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה, וקשה עכ"פ מדרבנן לא יחוץ ובסוכה דפסול לסכך בדבר המק"ט אף אם מק"ט רק מדרבנן ג"כ אין מסככין בו וכמ"ש התוס' סוכה (ד"ה) והט"ז ומג"א (סי' תרכ"ט) ובב"ח ע"ש, וע"כ דחור טע"ט שאני דהוי רק מדרבנן ומש"ה כל שמקבל טומאה מדרבנן שוב הוי תרי דרבנן ולא גזרו משא"כ בסוכה דמה"ת אין מסככין בדבר המקבל טומאה דילפינן מאספך ומגרנך ומיקבך ועי' בפרי מגדים (סי' תרכ"ט):

ובזה נראה לפע"ד לתרץ מה שהקשה המשנה למלך פי"ב מה' טומאת מת שהרי הר"ש ז"ל כתב בפי"ז מכלים מט"ז דכלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שהכלים לא יקבלו שום טומאה אפילו טומאה דרבנן ואמאי לענין חציצה חוצצים אף שמקבלין טומאה דרבנן ע"ש, ולפ"ז א"ש דצמיד פתיל המציל באהל המת דהוא טומאה מה"ת שפיר אף טומאה דרבנן אין מציל אבל בחור טע"ט דהוי טומאה דרבנן אם טמא מדרבנן חוצץ. שוב ראיתי שהקדימני בזה במרכבת המשנה ח"א בפי"ב שם והביא עוד מתוס' שבת (דט"ז) שכלי זכוכית אין מצילין בצ"פ אף דכ"ז מק"ט רק מדרבנן. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשיתי מעצמי וראיתי שהקשה כן במי נפתוח (פל"ז או"ג) שהרי תנן בפ"ח דאהלות מ"ג אלו מביאין ולא חוצצין השידה התיבה והמגדל כוורת הקש כו' שאין מחזיקין מ' סאה הואיל ומק"ט אין חוצצין, והרי התוס' בשבת (דס"ו ע"א) ד"ה כוורת הקשו אמאי כוורת הקש מטמא במת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק ותירצו בתירוץ הב' דהך טומאה מדרבנן הוא א"כ קשה אמאי אינו חוצץ, הא טומאה דרבנן חוצץ בפני הטומאה עוד הקשה במי נפתוח בכלים רפט"ו דהא דקתני עוד שם דיריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת שאין עשויים אהלים מביאין ולא חוצצין וכתב שם הרמב"ם ז"ל משום דמקבלי טומאה ורק בעשויין אהלים חוצצים אע"ג דמק"ט,