פתח האוהל מז

שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול כו' ושנעשה בידי אדם שיעורו מלא מקדח גדול כו' כתב הרמב"ם ז"ל ראיתי להזכיר לך כאן שורש גדול התועלת כו' דכל השיעורין הלכה למ"מ וספיקם לחומרא ע"ש, משמע דקאי נמי אשיעורי חלון דסמכו ענין לו ומיניה סליק עש"ה. וכן מוכח בפירוש המשניות רפי"ג דכתב אבל אם ספק אם כוונו עליו לענין מה, הנה הוא ישאר בשיעור הראשון עש"ה, וכן מוכח מרמב"ם ז"ל (פי"ז ה"א) דכתב דזיז מביא הטומאה מדבריהם הואיל ואינו רחב טפח, הא היה רחב טפח היה מביא את הטומאה לבית מה"ת, ועי' בקרית ספר שם דבפה"מ כתב הרמב"ם דהוא הלכה למשה ע"ש. וכן מוכח בפה"מ (פ"ה מ"ג) שכתב שכבר חזרו ב"ה לדעת ב"ש בכ"ח המוקף צ"פ, ולזה חזרו בכאן לענין כל מה שבעליה ע"ש. ואי נאמר דארובה שבין בית לעליה הוי רק מדרבנן מאי ראיה מהא דחזרו גבי מוקף צ"פ דשם הוי טומאה מה"ת שפיר חששו לכלי של ע"ה דהוא טמא משא"כ כאן גבי ארובה וע"כ דהוי מה"ת:

והנה בישועות יעקב שם כתב לדחות ראיית המג"א דחור טע"ט הוי מה"ת, ואין דבריו נכונים לפע"ד. דמה שכתב המג"א דכן משמע מסופ"ז דנדה כתב ע"ז היש"י והיינו מהא דנאמנים על איסור תורה ואילן שהוא מיסך חשוב איסור תורה במהלך ע"פ כולה, ואין זה ראיה דשם באהל אחד יש הטומאה והטהרה ואילן מיסך על שניהם וזה ודאי איסור תורה אבל מבית לבית ע"י חור הוי רק דרבנן ע"ש. ולפע"ד דאין כוונת המג"א מהך דאילן, ורק דאיתא שם במשנה דנאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו, ובגמרא שם פריך והא לית להו לכותים ולפני עור לא תתן מכשול, ומשני ר' אבהו בכהן כותי עומד שם, וקשה אכתי שמא נקבר נפל בבית הסמוך או בביב הפתוח לבית טפח, וע"כ דזה מה"ת והכותים מודים לזה, ואפשר דהוא להם בכלל כל אשר באהל יטמא. ומ"ש המג"א דכ"מ מתוס' יבמות (דק"ג), כתב היש"י דאין ראיה די"ל דהא שכתבו התוס' דמת חמור ממצורע דמטמא בחור טע"ט הוא רק מדרבנן, וז"א דהרי התוס' סיימו שם דכתיב והבא אל הבית, הרי דקאי אדין תורה, ועוד שמקודם תירצו דמת חמור דאפילו עובר תחת האילן מטמא באהל כל מה שתחת האילן, וזה הוא מה"ת. ועי' בתוס' סוכה (דכ"א), וא"כ איך כתבו אח"כ תירוץ שמת חמור שמטמא בחור טע"ט דזה רק מדרבנן, והרי בכ"מ התירוץ הב' עדיף טפי מתירוץ הראשון. ומ"ש המג"א דכ"מ בסוכה (די"ח), כתב היש"י די"ל דהא קאמר שם שאני הלכות טומאה דהכי גמירי לה היינו בהא דרום טפח מביא הטומאה ולא אמרינן לבוד, אבל חור טפח י"ל דהוי מדרבנן ע"ש, וז"א שהרי רש"י ז"ל כתב שם הלכתא גמירי לה דאין אומרים לבוד באמצע, הרי דקאי אארובה שבאמצע הבית והוא הלכה למשה דחלון מביא הטומאה, וכן ראיה מריטב"א ז"ל עש"ה:

עוד כתב הישועות יעקב בהא דסוף שבת דפקקו המאור בטפיח כדי שלא תכנוס הטומאה מהלקטי וכתב רש"י ז"ל דפקקו קודם שמת המת. וכתב הר"י הלוי ז"ל דלאחר שמת אסור לסתום משום דהו"ל מתקן והמג"א (בסי' שי"ג) כתב דאף אחר שמת אין זה מתקן דהכלים שכבר נטמאו הרי נשארו טמאים והכלים שלא באו עדיין לבית הרי אין כאן תיקון, וכתב היש"י דאין אנו דנין על הכלים רק על הבית שקודם הסתימה הוי בו טומאה ולאחר הסתימה אין כאן טומאה, ורק כיון דחור טע"ט מביא הטומאה רק מדרבנן א"כ בלא"ה אין כאן תיקון לפי מה דקיי"ל דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט והיינו משום דאין כאן אלא טומאה מדרבנן לא מחזי כמתקן וה"ה הכא ע"ש ובסי' שי"ג:

ולפעד"נ אפילו אי נאמר דחור טע"ט הוי מה"ת ג"פ י"ל דאין כאן רק טומאה דרבנן לפמ"ש הרמב"ם ז"ל סופי"ט מהלכות טו"מ כבר ביארנו בנזירות שאם היה הנזיר וכזית מן המת תחת הגמל או תחת המטה וכיוצא בה משאר הכלים, אע"פ שנטמא טומאת שבעה אינו מגלח, ומשם אתה למד שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם או מן הבהמה או מן הכלים הכל מדברי סופרים, מהן דברי קבלה, ומהן גזרות והרחקות, ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן כרת על ביאת מקדש או אכילת קדשים, ואין הדברים כולן אמורין אלא לענין טומאת תרומה וקדשים בלבד כמו שביארנו עכ"ל. וא"כ הכא שהטומאה נכנסה לבית ע"י הגיגית הסדוקה המונחת על גבי ההלקטי קטנה והוא כלי אין כאן רק טומאה דרבנן:

והנה המג"א הביא עוד ראיה מהא דכתבו התוס' סו"פ כל הכלים (דס"ד) דזה הוי פקיקה של מצוה ולפיכך שרי אבל לדבר הרשות אסור, וכיון דבמסקנא קיי"ל אפילו לדבר הרשות שרי ק"ו לשל מצוה ע"כ, והקשו דהרי מתוס' אינו מוכרח דאיירי אחר שמת המת וע"ש במחצית השקל. וכתב היש"י בכוונת המג"א דכיון דלא שרי סתימה דרשות רק סתימה דמצוה א"כ אף קודם שמת המת הו"ל מתקן כיון דניכר דסותם רק לצורך תיקון, דאל"כ היה אסור לסתום ע"ש, ויש לומר ג"כ לפי מה שהקשו התוס' בב"ב (ד"כ) והראשונים ז"ל דמאי היה מועיל הא דפקקו את המאור בטפיח הרי צריך לבטלו דאל"כ לא הו"ל חציצה, ובשבת הרי אסור לבטלו, דאם מבטלו הו"ל בונה ע"ש. ובחדושי המאירי ז"ל סוף מגילה תירץ דהא דצריך לבטלו הוא רק אם אינו סותם כדי להפסיק הטומאה אבל אם סותם בכוונה כדי שלא תכנס הטומאה מועיל אף אם אינו מבטלו ע"ש, וא"כ הכא ע"כ דסתמו בכוונה כדי לסתום בפני הטומאה א"כ אף קודם שמת מחזי כמתקן:

אך י"ל לפי מה דאיתא בשבת (דף קמ"ב) ר"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך אמאי הא הו"ל מתקן, ומשני דס"ל כרשב"א דתניא רשב"א אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, הרי כיון דאית ליה תקנה אחרת לא שייך בו משום מתקן, וא"כ קודם שמת המת אין כאן מתקן דהא איכא תקנה שיכולים להוציא החולה מהלקטי ולחוץ ושוב אין כאן מתקן אבל לאחר שמת כיון דאסור לטלטלו משום מוקצה שוב הו"ל מתקן. ולפ"ז צ"ל דלא היה תקנה ליקח הגיגית מעל הלקטי דאפשר דהיתה מוקצה כיון דהיתה סדוקה דהו"ל שברי כלים או דהיתה קשורה שם, ויש לדחות, ויותר י"ל דהתוס' בחולין (ד"ז) הקשו הא דספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשיכה לא ואמאי הא אפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר דמותר בדמאי וכמו במדומע דמותר מה"ט, ותירצו דרק מדומע שכבר היה נתקן מותרים ע"י האי טעמא, אבל תחלת טבל לא שרי ע"י שאפשר ליתן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ע"כ, ולפ"ז כיון דדבר שהיה נתקן מותר משום דיש לו תקנה אחרת כ"ש קודם שמת המת דאין כאן שום טומאה דמותר כיון דיש לו תקנה אחרת ליקח משם הגיגית או להוציא החולה, אבל אחר שיש טומאה י"ל דלא שרי הואיל ויש לו תקנה אחרת, ועי' בשאגת אריה (ססי' נ"ו). אמנם נראה ע"כ דלא היו יכולים לקחת משם הגיגית דהרי התירו למדוד ולפקוק מדידה של מצוה דוקא, ולמה לא לקחו הגיגית וע"כ דלא היה אפשר לטלטלו, וכן לא היה אפשר להוציא החולה וכגון שהיה גוסס דאסור לטלטלו וכדומה:

אמנם לא זכיתי להבין מה שהקשו אמאי כתב רש"י ז"ל דפקקו את המאור קודם שמת דוקא, והרי באותו הדיבור כתב רש"י דסתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד ההלקטי וכ"ח אינו מטמא מגבו וחוצץ, וא"כ לאחר שמת המת שוב לא היו יכולין לסתמו בהכ"ח דהא בעת שיכנסו הכ"ח לבית