פתח האוהל מו

דרבנן, והביא ראיות לשיטה זו, בברכות די"ט ובסוכה ד"י ודי"ח, ובר"פ הישן כתב להוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל מהא דבפרק י"ג מהלכות טומאת מת פסק דכל חור שהוא טע"ט בין נעשה בידי אדם או לא נעשה בידי אדם מאהיל על הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, ובפי"ד כתב לענין חלון שלא נעשה בידי אדם אין הטומאה נכנסת ויוצאת מבית לבית או לעליה אלא כמלא אגרוף. וקשה מי גרע האי חלון שבפרק י"ד מחור שבפרק י"ג אלא ע"כ שבפי"ג לא איירי אלא מטומאה דאורייתא וכמ"ש בתחלת דבריו טע"ט על רום טפח דלענין שיהיה אהל גמור בפני עצמו בעינן ג"כ רום טפח, אבל בפי"ד דלא איירי אלא לענין טומאה דמבית לבית או לעליה דרך חלון או ארובה דלא הוי אלא מדרבנן מש"ה בעינן כמלא אגרוף, ומש"ה לא הוזכר בפי"ד ענין רום טפח, דבחלון או ארובה לא שייך ביה רום דהשיעור תלוי בחלון או בארובה לבד. וכתב כל זה נראה לי ברור וצלול בכוונת הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשניות דלא תקשה אהדדי עד שלע"ד היא ראיה גדולה שאין עליה תשובה, דלשיטת הרמב"ם מבואר להדיא שם דטומאה מבית לבית אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בכוונת בעל ת"ה ומהרי"ו והש"ע, ודלא כמ"ש בעל מג"א באו"ח (סי' שמ"ג) שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי הש"ך ודוק היטב עכ"ל:

ותמוה מאד מה שכתב בסוף דבריו ז"ל שלא כדברי המג"א שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי הש"ך, והרי המג"א הביא לו ראיה ברורה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אבל שהביאו הב"י (סי' שס"ט) דכהן אם נכנס לבית לוקה אע"פ שהטומאה בבית אחר, הרי בהדיא דהוא מה"ת, ומ"ש המג"א מרמב"ם פי"ב הוא טה"ד דהרי הב"י (סי' שס"ט) הביא הרמב"ם ז"ל מפ"ג ה"א ע"ש, ופשיטא דאין לדחוק ולומר דלוקה היינו מכת מרדות (עי' בפ"ה מנזירות הט"ו במל"מ ובמרכה"מ] דהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם כל כהן שנטמא למת ה"ז לוקה כו' וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה כו' וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אע"פ שעצמה של הטומאה בבית אחר כו' הרי דחשיב כולהו בהדדי, וכמו שנוגע במת או בקבר לוקה מה"ת, ה"ה אם נכנס לבית אע"פ שהטומאה בבית אחר לוקה מה"ת, וכ"כ בלחם משנה שם ה"ד דע"כ לוקה היינו מלקות ולא מכת מרדות עש"ה, ועכ"פ היה לו להרב הפנ"י ז"ל לדחות מקודם ראיות המג"א מרמב"ם ז"ל הנ"ל:

שוב ראיתי במנחת חינוך מצוה רס"ג השיג כן על הפנ"י, ותמוה שהחת"ס כתב שם לדחות כל דברי הפנ"י ובזה לא השיג עליו, והעתיק דברי המג"א עם טעות הדפוס הנ"ל, רק אח"כ הביא הרמב"ם פ"ג מה"א ע"ש. ויותר תימה שהפנ"י ז"ל בעצמו בסוף תשובתו בענין הביבין כמש"ל [בכלל זה ס"ז] בס"ד, כתב דמשמע מרמב"ם דחור טע"ט מבית לבית הוי דאורייתא ע"ש:

שוב הגיע לידי ספר זכר צדיק יסו"ע וראיתי שכתב לדחות הראיה מרמב"ם ז"ל הנ"ל דהרי קשה דמקודם כתב הרמב"ם ז"ל דאם נכנס לאהל שנכנסה לו הטומאה לוקה הזכיר לשון אהל ואח"כ כתב אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר הזכיר לשון בית ולזה כתב דכוונת הרמב"ם הוא לפמ"ש במשנה פי"ז מנגעים וכן ברמב"ם סופ"י מטו"צ דכשהמצורע בבהכ"נ עושים לו מחיצה גבוה עשרה, וכ"כ הר"ש בריש כלים ובתוס' נזיר דמ"ג ובסמ"ג הטו"מ כתב דבמת לא מהני מחיצה דבמצורע תלוי הטומאה בבית דכתיב והבא אל הבית וכשעושה מחיצה הרי זה בית אחר אבל במת לא מהני דתלה התורה הטומאה באהל ע"ש, וזה כוונת הרמב"ם ז"ל שעצמה של טומאה בבית אחר היינו שיש מחיצה עשרה בפני הטומאה דבמצורע טהור והכא טמא, ומש"ה לא כתב הרמב"ם שהטומאה באהל אחר דבאמת הטומאה והכהן באהל אחד ע"ש. ולפע"ד ז"א דא"כ איך כתב הרמב"ם שנכנס באהל שנכנסה לו הטומאה דמשמע דשנכנסה ממקום אחר והרי לפי דבריו הכהן והטומאה תחת אהל אחד הם, וע"כ דכוונת הרמב"ם ז"ל היא שהטומאה באהל אחר ונכנסה לכאן. ועוד לפי דבריו ז"ל איך כתב ע"ז הרמב"ם וכבר ביארנו כל אהלים שתכנס להם הטומאה או שתצא, אנה ביאר זה שהמחיצה לא מהני במת, וגם איך שייך ע"ז לישנא אהלים שתכנס להם הטומאה או שתצא, וע"כ דאיירי שהטומאה היא בבית אחר ונכנס ע"י חור טפח, וזה ביאור הרמב"ם ז"ל בה' טו"מ השיעור של החלונות ועוד דיני אהלים. ומה שדקדק אמאי כתב שעצמה של טומאה בבית אחר נראה לפע"ד דאם כתב באהל אחר היה י"ל דאין שום הפסק מחיצה בין כהן לטומאה ורק באהל אחד גבוה או נמוך מחבירו וזה מביא הטומאה בלא"ה מטעם לבוד כמ"ש ביו"ד שע"א והו"ל אהל אחד ממש ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל רבותא יותר דאע"ג דהטומאה בבית אחר ומפסיק מחיצה ורק שיש חור טפח ג"כ מביא ולזה כתב כאשר ביאר איזה אהל שתכנס כו', חוץ מזה אין זה דקדוק שכן בה' טומאת מת רפי"ד ורפכ"ד התחיל הרמב"ם ז"ל באהל וסיים בבית עש"ה. ומה שהקשה שם אמאי לא כתבו נושאי כליו מאין הוציא הרמב"ם ז"ל דכהן לוקה ע"ז, גם לדידיה קשה שלא כתבו המקור דבמת לא מהני מחיצה. אך פשוט דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהוא הלכה למשה מסיני, ויתר דבריו ז"ל שרצה להוכיח דחור טפח הוי דרבנן יש לדחותם:

עוד לא זכיתי להבין דברי הפנ"י ז"ל מה שכתב דמש"ה בחלון שבין בית לבית בעינן כמלא אגרוף בנעשה מאליה משום דהוי רק מדרבנן, א"כ תקשה אמאי בחלון שנעשה למאור סגי בשיעור מלא מקדח והוא כפונדיון וכמ"ש שם הרמב"ם ז"ל והוא ממשנה רפי"ג דאהלות, והוא פחות מטפח כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות, ואמאי החמירו עוד טפי מאהל דאורייתא דבעי דוקא טע"ט על רום טפח, ושם במשנה ד' תנן העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי ב"ש, בה"א בפותח טפח ע"כ, וקשה אמאי מחמרי ב"ש כ"כ שיהיה מביא הטומאה כ"ש יותר מאהל דאורייתא, ובתוספתא הביאו שם הר"ש ז"ל תניא חורים שחררוהו מים או שאכלום הרחשים או שאכלתה מלחת שיעורן כ"ש דברי ב"ש, ובה"א בפותח טפח וכתב הר"ש ז"ל דמתניתין דקתני מלא אגרוף פליגא, א"נ ברייתא בחישב לתשמיש ע"כ, ואיך מחמרי ב"ש אף בנעשה מאליה בכ"ש, וע"כ שכל זה הוי הלכה למשה מסיני וכמ"ש שם בקרית ספר בסופי"ד דכל שיעורי חלון הלכתא נינהו והוא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ע"ש, וכן משמע בסמ"ג דאחר שחשב כל דיני חלון ושיעוריהן כתב כזית מן המת פתחו בטפח כו' וכל השיעורין שבתורה הלכה למשה מסיני משמע בהדיא דקאי גם אשיעורי חלון:

והא דהקשה הפנ"י אמאי בחור טע"ט אע"ג דנעשה מעצמו מביא הטומאה ולא קיי"ל כר' יהודה דסופ"ג דבעי מלא אגרוף, היינו כמ"ש הפנ"י ובפסחים ד"ט דאיירי דהטומאה והכלים תחת אהל טפח ובזה סגי בטפת, ומבית לבית בעינן כמלא אגרוף ואע"ג דשניהם ד"ת, וכ"כ במשנה אחרונה סופ"ג ורפי"ג דרק בחלון בעינן מלא אגרוף ע"ש, והחת"ס כתב לתרץ דהא דחור שלא נעשה ע"י אדם מביא הטומאה בטפח היינו דוקא בחישב עליה לתשמיש סגי בטפח וכן תירץ בחזון נחום בפי"ג מ"א ע"ש. שוב ראיתי במלאכת שלמה במשניות דפוס ווילנא בפ"ג מ"ז שכתב, בשם החכם הר"ס אחונא ז"ל שעמד ג"כ אמאי בחור לא קיי"ל כר"י ובחלון שנעשה מאליה בעינן כמלא אגרוף וכתב דיש לחלק בין ביב למאור ומתניתין איירי בחור שהוא ביב ולא למאור עש"ה. אבל הכל הוא הלכה למשה מסיני, וכן משמע בהדיא ברמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בכלים פי"ז, דתנן שם במשנה ויש שאמרו מדה גסה מלא תרוד רקב כו' ומאור