פתח האוהל מה

דהטומאה נכנסת לכלי פחות מטפח, א"כ קשה מאי מהני דעושה חור פחות מטפח מ"מ הטומאה נכנסת לשידה, וצ"ל דס"ל דכיון דמחזקת מ"ס הו"ל דין אהל וצריכין דוקא טפח, ועי' ברפ"ט גבי כוורת:

עוד קשה לי לשיטת הראב"ד ז"ל איך משכחת לה כלל הא דטע"ט מביא הטומאה מבית לבית בכזית, וכדאיתא בפי"ג אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, הרי אי הכזית פחות מעט אינו מביא הטומאה, ואי הוא גדול מעט שוב צריך ד"ט דגדול מכזית כמת כדאיתא בפ"ג מ"ז, ורק בכזית מצומצם וא"כ למ"ד אי אפשר לצמצם, לעולם הוי ס"ס דילמא הוא פחות מכזית ודילמא הוא כזית וכמ"ש התוס' בעירובין (ד"ו ע"א) ע"ש. והטור או"ח (סי' תרמ"ח) והש"ך יו"ד (סי' ר"א סק"מ) כתבו בשם הראב"ד ז"ל דס"ל אי אפשר לצמצם, וצ"ל דבאמת רק ברה"י טמא דלא מהני ס"ס וצ"ע עוד:

סימן ג חור טע"ט דמביא הטומאה אם הוא מה"ת או מדרבנן ביו"ד (סי' שע"ב ס"א) כתב הרמ"א ז"ל כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא, כדי שילביש עצמו תחלה, אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו, ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבה"פ או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות [תה"ד סימן רפ"ה] ע"כ:

וכתב הש"ך בסק"ב והוא באהל, ודוקא אם הוא באהל המת כו', נראה דוקא נקט באהל המת אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל (סימן שע"א ס"ד), מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקים עב"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל פותח טפח טהור ע"ש ודוק, וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף הטומאה לצאת, וא"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש עצמו תחלה עכ"ל:

ובאו"ח (סי' שמ"ג), בהא דכתב הש"ע קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסור דאורייתא, כתב שם המג"א סק"ב וז"ל, וכתב הש"ך ביו"ד (סי' שע"ב) דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהן הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וב"י סימן זה עכ"ל. וכמדומה שלא עיין יפה, דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פו"ט לא הוי כקבר סתום, אבל אהל טפח הוי דאורייתא, כמ"ש הב"י (סי' שס"ט) בהדיא בשם הרמב"ם פי"ד [צ"ל פ"ג מה' אבל], וכ"מ בת"ה (דף ל"ד ע"ב), וכ"מ ביבמות סוף (דף ק"ג) בתוס', ובנדה סופ"ז, ובסוכה די"ח, וכ"מ בלשון המשניות באהלות. גם מ"ש דסוף טומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה, וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה, ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים עכ"ל ובשער אפרים (סי' צ"ג), השיג ג"כ על הש"ך ז"ל מה שהביא ראיה מהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות, ויש שם טעות הדפוס כמ"ש בשו"ת זרע אברהם יצחקי ז"ל (סי' י"ז) וז"ל אם הוא פתוח הוי טומאה מה"ת, ואם סתום מכל צד הו"ל רק טומאה דרבנן ע"ש. ובשבות יעקב ח"א (סי' פ"ה) ובחמד משה ובשערי תשובה או"ח (סי' קכ"ו סק"ה) בשם דברי שמואל ושבט יהודה ובחת"ס (סי' ש"מ) ובחכ"א כתבו דגם כוונת הש"ך הוא רק על סט"ל דהוא דרבנן ולא על חור טע"ט, וכתבו דכן מוכח בש"ך דהביא מסי' שע"א ס"ד, ולא הביא מס"א, אלא משום דבסעיף ד' איירי מסט"ל עש"ה:

והנה בשבו"י שם כתב לפרש כוונת הש"ך דבמ"נ ליכא בתים הסמוכים טומאה דאורייתא, דאם הבית שהמת מונח בתוכו פתוח לחוץ וכיון שיש בו פו"ט לדעת הטור וב"י (בסי' שע"ב) מדאורייתא שהבית עצמו שהמת בתוכו טהור ואין בו משום אהל, כיון שהוא פתוח אינו טמא אלא כנגד מקום הפתוח לבד מכ"ש שאינו מטמא שאר אהלים שכל סביביו, ואי הבית שהמת בתוכו סתום אף שמטמא סביב הבית, מ"מ אין הטומאה יכולה לכנוס בתוך שאר אהלים שבצדו אלא מטעם דאמרינן כיון שסט"ל דרך הפתח ועכ"פ לא גרע מפתוח ממש דאינו אסור מדאורייתא להכניסו למקום אחר וק"ל] ותחת הזיזין והגגין חזינן לטומאה כאלו כבר היא שם ונכנסה תוך הבתים, וזה אינו אלא גזירה דרבנן וכמ"ש הש"ך (בסי' שע"א סק"ח), וא"כ שפיר קאמר דליכא אלא טומאה דרבנן, זה נ"ל פשוט כוונת הש"ך להמעיין היטב בדבריו. וכל זה בבתים הסמוכים בשכונה, אבל ודאי אי יש חור מהחדר שהמת בתוכו לבית אחר וכן אפילו עד מאה, ודאי דהוי טומאה דאורייתא להביא הטומאה מאהל לאהל ובזה לית מאן דחולק ובחנם השיגו על הש"ך בזה ולא ירדו לסוף דעתו עכ"ל השבו"י:

וקשה לי מ"ש דאם הבית שהמת בתוכו פתוח הבית עצמו טהור ואינו טמא רק כנגד הפתח, ואם סתום אף שמטמא סביב הבית מ"מ הוי רק משום סט"ל, והרי אף אם הוא סתום ג"כ אינו מטמא סביביו וכמו שמבואר ברמ"א ז"ל ססי' שע"א דמותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכתליו ובלבד שלא יהיה שום דבר מאהיל עליו, וכתב שם הש"ך סקי"ט דאין חילוק בין בית סתום או פתוח לענין זה, והיינו משום דלא פרץ את פצימיו וכמש"ל כ"א ס"ב, ורק בשם הב"ח ז"ל כתב דאם פרץ את פצימיו תופס ד' אמות, אבל בלא פרץ את פצימיו ליכא שום טומאה, והרי בסתם בתים דאיירי בו הש"ך הנ"ל (בסי' שע"ב) הוא בלא פרץ את פצימיו, ומדברי השבו"י משמע דאף בלא פרץ את פצימיו בסתום הבית טמא, ורק דהטומאה הוא משום סט"ל וזה כמ"ש בשיטה מקובצת די"ב דהבית סתום טמא, משום סט"ל דלא ידעינן היכי נפיק וכל הכתלים טמאים דילמא הכי נפיק ושפיר הוי רק טומאה דרבנן, ורק דהשיטה שם איירי בפרץ את פצימיו דוקא עש"ה. ובשער אפרים שם משמע לכאורה דס"ל בזה כהשבו"י אך בזרע אברהם שם כתב שהוא טעות סופר עש"ה. שוב ראיתי בשבו"י ח"ב (סי' צ"ח) השיג עלי' ח"א וכתב השבו"י דלשונו קצת מגומגם ע"ש מה שתירץ דבריו:

גם קשה מה שכתב דאם הבית פתוח טפח הבית עצמו טהור, ורק נגד הפתח טמא וכמ"ש הטור וב"י (סי' שע"ב) ותמוה שהרי בבית סתום שיעור הפתח הוא ד"ט וכדאיתא המת פתחו בד"ט להציל טומאה על הפתחים וכן במשנה דהמת בבית ולו פתחים הרבה מבואר דשיעור הפתח הוא ד"ט. והטור וב"י (בסי' שע"ב) איירי בקבר סתום דבזה סגי בטפח, אבל בבית כדי להוציא מדין בית סתום לכ"ע בעינן ד"ט וכמו שכתב הטעם בזה בחת"ס בחידושים על סוגיות בסוגיא דקולית המת, דקבר דאינו עתיד להוציא ממנו סגי בטפח, אבל בבית שעתיד להוציא המת מן הבית בעינן שיעור ד"ט ועיין לקמן (כ"ו ס"א) בענין קבר סתום מ"ש בזה בס"ד. גם מ"ש החת"ס לפרש כוונת הש"ך צ"ע כי בטור וב"י לא הוזכר החילוק שבין קבר סתום לאהל סתום, ויותר היה נראה לומר כמ"ש החת"ס שם מקודם כי טה"ד הוא בש"ך, ובמקום ודוק צ"ל ודוקא עש"ה, ועיין עוד שם בש"ך ססק"ג:

אמנם הפנ"י כתב בדעת הש"ך דחור טע"ט הוי רק