פתח האוהל מד

כתוב דלא אמרינן פו"ט מוציא את הטומאה אלא היכא דפתחים גדולים סתומים, אבל אי הוי כולם פתוחים טמאים, אבל פתחים קטנים שאין ראוי לצאת בהן טהורים לגמרי אע"ג דפתוח ע"כ, וזה אינו שהרי כלל גדול שנינו להוציא את הטומאה בפו"ט, ל"ש פתחים גדולים סתומים ל"ש פתוחים עכ"ל:

הרי דלמקצת פרש"י ז"ל ס"ל ג"כ דטפח אינו מוציא הטומאה למת שלם, ורק דאם כל הפתחים סתומים אף למוציא שלם מוציא הטומאה, ובזה, איירי המשנה דלהוציא הטומאה בפו"ט. והיה אפשר לכאורה לומר דגם שיטת הראב"ד ז"ל כן והא דכתב דלמת בעינן ד"ט היינו כשיש לו פתח פתוח. אך מסתימת דבריו ז"ל לא משמע כן, וכן משמע קצת מדבריו ז"ל בפט"ז ה"ו גבי הבית שנסדק, דאף דליכא פתח אחר למת שלם בעינן ד"ט דוקא עש"ה, ויש לדחות. ולפמ"ש דלטמא הפתחים מודה הראב"ד ז"ל דטמא בטפח אין ענינו למקצת פרש"י ז"ל. ולפע"ד דלמקצת פרש"י ז"ל תירצו בזה מ"ש רש"י ז"ל שם המת בבית ולו פתחים הרבה כולם סתומים או כולם פתוחים, ועמד בזה בשיטה שם, הרי בכולם פתוחים בלא"ה טמא ולא משום סט"ל, אך לפ"ז א"ש דבכולן פתוחים חלון שיש בו רק טפח טהור, וטמא רק החלונות של ד"ט ומשום סט"ל:

ורש"י ז"ל בב"ב (די"ט ע"ב) כתב רקיק אינו ממעט בחלון, שבין בית לבית, ויש בו פותח טפח ומת מונח באחד מהן וטומאה בוקעת לצד שני ע"כ, הרי דאף למת שלם סגי בטפח. ודוחק לומר דהכא איירי דוקא בדליכא פתח פתוח, דהו"ל לרש"י ז"ל למנקט טפי כזית מן המת, דבזה בכל גווני סגי בטפח, וכ"כ רבינו גרשום מאוה"ג ז"ל שם, וכן מוכח מרש"י ז"ל סוף שבת גבי פקקו את המאור בטפיח דקאמר ר"י א"ר הלקטי קטנה היתה שם וטומאה היתה שם וגיגית סדוקה מונחת ע"ג, וכתב רש"י ז"ל דהמת מונח בהילקטי תחת הגיגית, ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח כו' וחור שבין שני בתים מכניס את הטומאה לצד שני במלא אגרוף [עי' בחדושי הרש"ש שם ובמש"א פ"ג], הרי דשם איירי במת שלם וכמ"ש שם התוס', ושם הרי היה פתוח הרבה בשני צדדי ההילקטי דהוא שביל בין שני בתים, ורק למעלה היתה הגיגית ואעפ"כ לא בעינן ד"ט, וכן איתא בשאילתות דר"א ז"ל בפרשת אמור ובאשכול, כלישנא דהרי"ף והרא"ש ז"ל, דהיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ביתא לביתא וההיא כוותא הוי טע"ט אסור להו לכהני למיעל לכולהו הני בתי ע"כ, ובודאי לא איירי דוקא שהפתחים סתומים, וכ"כ ברוקח וכן משמע מרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות פי"ג מ"ה ע"ש, וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות סוף שבת גבי הא דפקקו המאור בטפיח כתב וז"ל גיגית קערה, ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד, ויש בין אותו בית ובית אחר חלון, אם יש באותו חלון טפח על טפח או יותר נטמא הבית השני, כי העיקר אצלנו טע"ט מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות עכ"ל. הרי בהדיא דגם במת סגי בטפח בין בית לבית, וקשה טובא על הכ"מ שרצה להסב דעת הרמב"ם ז"ל כשיטת הראב"ד ז"ל, וכן משמע שם ברמב"ם ז"ל בפט"ו ה"ה שכתב היה בבית מת או רובע עצמות וכיוצא בהן מעצמות המטמאות באהל, ומיעט החלון של בית זה בעצם פחות מכשעורה אינו מיעוט שהעצם מצטרף לעצמות וכן אם היה שם מת או כזית מבשר המת ומיעט החלון בפחות מכזית מבשר המת אינו מיעוט לפי שהבשר מצטרף בשר עכ"ל, והרי התם בכל הפרק קא עסיק רק מחלון טפח, וכן הדין הזה הרי הוא ממשנה דפי"ג אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות כו', ואיך הוסיף הרמב"ם ז"ל שהיה בבית מת שזה שיעור ד"ט, וע"כ דשוה לאינך דסגי בטפח, והא ל"ק מדוע שינה הרמב"ם ז"ל וכתב חלון ולא כתב טפח, דז"א דשם בכל הפרק פעמים כותב טפח ופעמים כותב חלון ע"ש, ומרובע עצמות ל"ק אע"ג דגדול מכזית כמת ושיעורו ד"ט לשיטת הראב"ד, ואיך קתני במתניתין אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות, והרי רובע הוא הרבה יותר מכזית [עי' בהלכות חלה] די"ל שאין בכל עצם ועצם יותר מכזית וסגי ליה בטפח אע"ג דיש הרבה עצמות ופשוט:

וקשה לי לשיטת הראב"ד ז"ל דהרי תנן רפ"ה תנור שהוא עומד בתוך הבית, ועינו קמורה לחוץ [נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית הרב] והאהילו עליו קוברי המת [כשהיו נושאין את המת לקברו האהילו המת, על העין. הרב], בש"א הכל טמא [קסברי טומאה נכנס לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיה בית. הרב], ובה"א התנור טמא והבית טהור [התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור שאין הטומאה יוצאה דרך פיה. הרב], רע"א אף התנור טהור דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו אין התנור טמא והלכה כב"ה. הרב]. וכתב שם הר"ש ז"ל דאיירי דאין בעין פו"ט, והרא"ש ז"ל כתב דיש בו פו"ט עש"ה, והביא הר"ש ז"ל התוספתא דתניא א"ר יוסי בא לו ריב"נ אצל רבי חלפתא א"ל מה אתה אומר בעין של תנור א"ל טמא א"ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר, עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח, יש בה רוחב טפח ואין בה גובה טפח טהורה ע"כ, וכתב הר"ש ז"ל פירוש מה אתה אומר בעין של תנור כי מתניתין בעא מיניה שהאהילו קוברי המת על עינו ועל זה אומר שר"ע מטהר ומפרש כיצד עין של תנור שיש בו גובה טפח שהוא זקוף והעין בדופן כחלון שבבית, וגובה העין כגובה הדופן, ורוחב העין כרוחב הדופן דהוי כמו נדבק על הכלים ותנן דמביא ואינו חוצץ עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל בפי"ח ה"ד כתב תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו נושאי המת על עינו הקמורה התנור טמא והבית טהור, שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ כדי שיביא טומאה לבית ע"כ, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א זה הטעם אינו כלום שב"ש למה מטמאים את הכל, ועוד שהתוספתא מפרשת שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורוחב טפח, אלא הטעם לב"ש מפני שהמת מתאהיל על אויר עינו של תנור, והעין מביא טומאה לתנור, והתנור כיון שהוא טמא אינו חוצץ וכאלו נכנסה הטומאה לאויר הבית, וב"ה סברי דיו לאויר העין שיטמא את התנור, אבל לא נחשוב אויר העין כאויר הבית, ור"ע סבר הכל טהור, ואויר העין כאויר התנור למי שמאהיל עליו עכ"ל ועי' בכ"מ:

וקשה מה בכך דיש בעין גובה טפח ורוחב טפח הרי הכא איירי שהאהיל עליו קוברי המת ובמת בעינן ד"ט שיכנוס הטומאה, והכא ע"כ עין התנור מן הצד דקתני גובה טפח וכמ"ש הר"ש ז"ל, ומ"ש מבית לבית דבעינן ד"ט אי מרה"ר לבית, ואולי י"ל דכלי שאני, כמו להר"ש ז"ל דאיירי שאין בו טפח דלכלי לא בעינן טפח ולהראב"ד אב"ד ז"ל בעינן טפח וסגי אף למת וצ"ע:

ובירושלמי עירובין פ"ג סה"א איתא דמערבין לכהן בבה"ק, דיכול לילך בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח, ולתחוב בכיש ובקיסם ולאכול ע"כ, וקשה לשיטת הראב"ד ז"ל למ"ל דוקא פחות מטפח, הרי בבה"ק בעינן ד"ט. ודוחק לומר דחיישינן דילמא איכא כזית מן המת, דהא גדול מכזית הרי הוא כמת ובעינן ד"ט, ופחות מכזית אינו מטמא, ורק כזית מצומצם. אך אי נאמר דבכלים מודה י"ל דס"ל דשידה תיבה ומגדל דין כלים יש לו לענין זה אע"ג דבא במדה, ולשיטת הר"ש ז"ל דאיירי בעין שאין בו פו"ט והתנור טמא לב"ש ולב"ה, משום