פתח האוהל מג

דקיי"ל דהבא אל הבית שהמת בתוכו לוקה שתים, משום טומאה ומשום ביאה, דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא, אם בא אל בית שהוא פתוח אל בית שהמת בתוכו בפו"ט, נראה דחייב משום ביאה ג"כ דהרי הוא כבית אחד לענין טומאה, וה"ז כבא על נפשות מת כיון דמה"ת בית הפתוח בפו"ט להבית שהמת בתוכו חשיב כאהל המת, וקשה לי דבש"ס נזיר (דף מ"ג) טומאה וטומאה אינו חייב אלא אחת, טומאה וביאה חייב שתים, ואקשינן עלה כיון דנכנס מקצת גופו נטמא כי עייל כולה טמא הוי, ושקיל וטרי שם עד דמסיק כגון שנכנס לבית בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע לו את המעזיבה, ואמאי מוקי לה בהכי, ולא מוקי בפשיטות כגון שנכנס לבית שלא היה פתוח שם טע"ט והרחיב החור עד טפח, או שהיה נסתם החור עד פחות מטפח ופתחו עד טפח, דאז טומאה וביאה באים כאחת, וזה דבר שאדם יכול לעשות בעצמו כו', וע"כ דחור טע"ט מביא הטומאה רק מדרבנן עכ"ל. הנה כתב היפך דברי החת"ס, דראיה מש"ס הנ"ל דחור טע"ט הוי רק דרבנן, ופשיטא ליה דחייב גם על הביאה וחור טע"ט עושה שני הבתים כאחד, וז"א לפע"ד דמדברי התוס' יבמות הנ"ל מוכח דפטור על הביאה. ותמהני שבריש דבריו ז"ל שם הביא דברי תוס' הנ"ל, ולא הרגיש בראיה זו, וגם ע"כ דחור טע"ט אינו עושה שני הבתים להיות כאחד, וכמש"ל ראיות לזה לפע"ד:

סימן ב בחור טע"ט בבית שיש בו מת שלם כתב הטור (רסי' שע"א) וז"ל כשם שאסור ליגע במת כך אסור לכנוס תחת אהל שהמת תחתיו, אפילו הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר, או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טע"ט, ובית לאותו בית עד עולם ע"כ, וכתב הב"י ע"ז וז"ל כ"כ הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה והוא פשוט בכמה מקומות ומבואר בפ"ג ופ"י דאהלות עכ"ל:

והנה אם כי הב"י כתב שזה דבר פשוט, אמנם דעת הראב"ד ז"ל אינו כן. דעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו ה"א חלון תשמיש שסתמה כולה, או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח, אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם הרי זה חוצץ כתב הראב"ד ז"ל, א"א פחות מטפח לכזית מן המת, אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מארבעה עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל ואין זה השגה על רבינו, דלישנא דמתניתין דפי"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח, וסמך התנא על מה ששנה בפ"ג דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט, וגם רבינו סמך על מ"ש כן בפ"ז עכ"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל בפט"ז ה"ו עש"ה:

הרי דס"ל להראב"ד ז"ל דאם בבית מת שלם אינו מוציא הטומאה עד שיהיה חלון של ד"ט. והכ"מ כתב שזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל ורק דסמך על מ"ש בפ"ז, וקשה דאיך כתב הכא בב"י שזה דבר פשוט, שהרי הכא איירי במת שלם דהא כתב שאסור לכנוס תחת אהל שהמת תחתיו כו', ולדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בעינן דוקא ד"ט:

והנה בחזון נחום סופי"ג דאהלות הקשה על הראב"ד והכ"מ וכתב וז"ל ואני הדל תמהני בין על הראב"ד בין על הכ"מ דמאי שיאטיה דההיא דפ"ג דאהלות הכא, דהתם לענין הצלת פתחים איתמר, דהכי תנן התם מ"ו כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא הטומאה בפו"ט ע"כ, ופירשו הרב והר"ש אבל להוציא את הטומאה בפו"ט אפילו מת שלם טומאה יוצאה דרך חלון כל זמן שהוא פתוח ומטמא הכלים שבבית שבצדו אם יש בחלון פי"ט ע"כ. ואף למה שפירש הרמב"ם שם בפירוש המשנה יע"ש, שכתב שם וז"ל אולם אם היו פתוחים אע"פ שהוא יחשוב על אחד מהם לבד שיצא ממנו המת, הנה כל מי שישב תחת המשקוף המחובר בבית הוא טמא, אע"פ שלא יהיה בזה הפתח הפתוח זולת טפח על טפח, וזהו ענין אמרו אבל להוציא את הטומאה בפו"ט עכ"ל]. מ"מ הדין דין אמת שלא הוזכר שיעור ארבעה טפחים כ"א להציל על שאר הפתחים לא לענין כניסה ויציאה של הטומאה דקעסק בה הרמב"ם, וכמו שכבר תמה כיוצא בזה המהרי"ק בדברי הראב"ד ז"ל האחרונים, הביאו הכ"מ לקמן ה"ד יע"ש וצ"ע, גם לשון מהר"י קורקוס צריך תיקון קצת ודוק עכ"ל (וכן הקשו במרכבת המשנה ח"ג ובמשנה אחרונה ובחדושי הרש"ש ז"ל בפ"ג ע"ש]. ואולי יש לומר דלהוציא סגי בטפח היינו דוקא לתחת המשקוף אבל להכניס לבית אחר צריך ארבעה טפחים דוקא:

וראיה לזה דהרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז ה"ב) היו בו חלונות הרבה וכולן מגופות כולן טהורות, נפתחו כולן טמאות, ולא הצילו על הפתחים ע"כ, וכתב הכ"מ ע"ז דמיירי בחלונות שאין בהם ד' ומש"ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בד"ט להציל הטומאה על הפתחים, אבל להוציא את הטומאה בפו"ט ע"כ. הרי דהכ"מ כתב דאף שאין בהם ארבעה מ"מ אם נפתחו טמאות, והרי התם איירי במת שלם, וע"כ דהכ"מ כתב רק להכניס לחדר אחר אבל להוציא לתחת הפתח סגי בפו"ט דזה לא מקרי להכניס. וכן נראה לפע"ד במשנה פי"ג דאהלות מ"א דתנן להביא הטומאה ולהוציא הטומאה [מלא מקדח ומלא אגרוף ופו"ט דאמרן בין להביא הטומאה לבית בין להוציא הטומאה מן הבית. הרב], ר' שמעון אומר להביא הטומאה אבל להוציא בפו"ט ע"כ ע"ש בתוס' יו"ט בשם הר"ש ז"ל, והרמב"ם ז"ל כתב להביא הטומאה לבית שהיא תכנס מזה הנקב כאשר היתה שם טומאה, או תחת אהל מחובר בזה המאור, לפי מה שקדם ביאורו, וכן הוציא את הטומאה שכאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור הקטן ויטמא כנגדו עכ"ל. וממדו בזה במש"א וברש"ש דמשמע לכאורה דה"פ כגון אם היה אהל מחוץ לבית נגד החלון אם היה הטומאה תחת אהל מביא הטומאה לבית, ואם היה בבית מוציא הטומאה לאהל, ואינו מובן דמאי נפ"מ בין מבית לאהל או מאהל לבית אידי ואידי הרי להכניס הוא, ובתפ"י כתב לפרש בדעת הרמב"ם ז"ל להוציא היינו שהטומאה למטה בארץ ולמעלה ארובה, וז"א וכמו שהשיג בעצמו על הפירוש הזה ע"ש ובא"ר. אך לפע"ד להוציא היינו שיטמא נגד הפתח תחת המשקוף וכן במאור תחת כל עובי כותל. וזה כוונת הרמב"ם ז"ל כאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור ויטמא כנגדו, היינו כנגד עובי הכותל וכמו שפירש בפ"ג, אבל להוציא היינו להוציא תחת הפתחים, ור"ש חולק וס"ל דרק להביא הטומאה לבית בעינן מלא אגרוף וכמ"ש הר"ש ז"ל, אבל להוציא שיהיה טמא תחת הארובה סגי בטפח, ולפ"ז שפיר י"ל דהראב"ד ז"ל יפרש אבל להוציא הטומאה בפו"ט היינו שיטמא תחת הפתחים דזה קיל להוציא הטומאה דתחת המשקוף יותר בטל לבית, וזה נקרא להוציא, אבל להכניס מבית לבית בעינן דוקא ד"ט למת שלם:

והנה הראב"ד ז"ל לאו יחיד הוא בזה דבשיטה מקובצת ביצה (ד"י) כתב וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל שם דאין הדין הזה אלא כשהפתחים כולם סתומים או מוגפים שבהם שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים, נפתח אחד מהם כו' טהר את כולן, פירוש כיון דנעולים הן וה"ה למוגפין, אבל בפתוחין כל פו"ט מוציא טומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל ע"כ, ומורי נר"ו כתב דבמקצת פרש"י ז"ל