פתח האוהל מב

[בתוך הדות אע"פ שהכפישה על גביו. הרב] הבית טמא דאין צמיד פתיל לטומאה] טומאה בבית [השתא איירי בבית פתוח שאין עליו כפישה. הרב], כלים שבכותלי החדות, אם יש במקומן טע"ט על רום טפח טהורים הכלים כיון שיש במקומם טע"ט ברום טפח דנצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל פ"ג טומאה בבית מה שבתוכו טהור. הרב] ואם לאו טמאים. אם היו כותלי החדות רחבים משל בית [כגון שחלל דות מרחיב והולך תחת כותל הבית, וכותל הדות בנוי מחוץ לכותל הבית והכלים שם. הרב] בין כך ובין כך טהורים [דאפילו אין במקומן טע"ט ברום טפח טהורין. הרב]:

הרי בהדיא דאם כותלי החדות רחבים משל בית, אע"ג דהטומאה נכנסת מבית לחדות, דהא השתא איירי בחדות פתוח שאין עליו כפישה כמ"ש הרב, וכ"כ הר"ש והרא"ש ז"ל, מ"מ הכלים שבכותל טהורים דאין כותלי החדות שייכים לכותלי הבית, הרי דחור טע"ט דמביא הטומאה לבית השני מ"מ אין הכלים שבכותל טמאים:

אמנם התוס' יו"ט כתב שם בשם מהר"ם ז"ל, דכתב דאיירי דהדות מכוסה בכפישה, ואפ"ה כלים שבכותלי החדות טמאים (אם אינם רחבים משל בית] ולא דמי למגדל בתוך הבית, דטומאה בבית כלים שבתוכו ושבכתלים טהורים, דשאני הכא דכותלי הדות הן קרקע הבית, ונהי דכלים שבתוכו טהורים, כלים שבכתליו טמאים, כמו כלים שתחת שאר קרקעית הבית שאין במקומן טפח על טפח עכ"ל:

ולפ"ז י"ל דאם לא היה מכוסה והטומאה נכנסה לתוך הדות גם הכלים שבכותל טמאים אע"ג דרחבים מכותלי הבית, וזה לפי תירוץ הא' שכתב המהר"ם גבי פרדסקין, דאם הטומאה נכנסה מפרדסקין לבית היו כותלי הבית טמאים:

והנה לפי הנ"ל דחור טע"ט דמביא הטומאה מ"מ הכתלים טהורים, יש להסתפק בסוף טומאה לצאת כגון שמת בחדר הפנימי דחדר החיצון טמא משום סט"ל, אי הכלים שבכותלי חדר החיצון טהורים, ונראה דתליא בפלוגתא שכתבתי (בכ"א ס"א), דלהפוסקים דס"ל דסט"ל הוי רק כאלו הדלת פתוח, א"כ הכלים שבכתלים טהורים, כיון דאין גוף הטומאה בחדר החיצון, ולהפוסקים דס"ל דרואין כאלו גוף הטומאה בחדר החיצון הואיל וסופה להיות שם א"כ גם הכלים שבכתלים טמאים:

ונסתפקתי בהא דאיתא בפ"ג מ"ז בטומאה בבית וכלים בביב טמאים אם אין בו פו"ט, וכן הוא בפט"ו מ"ה שארצו של בית כמוהו עד התהום, וכתב שם הרמב"ם ז"ל הספרי כל אשר באהל יטמא לעשות קרקע הבית כמוהו ע"כ, אי הטומאה נכנסת לבית ע"י חור טע"ט אי גם הקרקע טמא, או הכלים שבקרקע טהורים וכמו כלים בכותל דטהורים. וראיתי בתפ"י [פט"ו בבועז א"ו] צידד שם לומר דאם הטומאה נכנסת לבית ע"י בקיעה או סט"ל אין קרקע הבית טמא ע"ש:

והנה במג"א (רסי' שי"ג) כתב וז"ל הר"י הלוי דקדק בתשובתו מלשון רש"י והר"ן והתוס' [שכתבו בסוף שבת אהא דפקקו את המאור בטפיח היינו שפקקו עוד קודם שימות המת] דדוקא קודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית, אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן עכ"ל (סי' ל"ד) כו'. וצ"ע אמאי לא כתבו הפוסקים חידוש דין זה כו', ומה שכתבו קודם שימות המת, היינו לומר שהיו מתקנים שלא יטמא שום כלי בבית דמיד שימות המת יטמא כל אשר בבית, ופשיטא לרש"י מותר תוספת אהל מן הצד כמ"ש (ססי' שט"ו) ע"ש, אלא אפילו למאי דקיי"ל לאיסור היינו לעשות מחיצה המתרת, אבל למנוע הטומאה שרי, וכ"ש כאן דאינו אלא תוספת אהל דשרי עכ"ל המג"א:

הרי כתב המג"א דמה שסותם החור טע"ט אין זה כעושה מחיצה המתרת ורק דמונע הטומאה שלא תעבור, נראה מזה דחור טע"ט דמביא הטומאה לא אמרינן דעושה שני הבתים כאהל אחד, דא"כ שוב הסתימה היה חשוב כעשית מחיצה המתרת, וכיון דלענין טומאה חשבינן ליה כעושה מחיצה, שוב אסור בשבת, וכדאיתא בעירובין (דף מ"ד ע"א) גבי דופן סוכה ובשבת (דף צ"א ע"א ודף צ"ד ע"ב), ורק דבאמת חשבינן ליה כשני אהלים, וגזה"כ הוא דהטומאה מתפשטת דרך החור, ומש"ה בסותם הו"ל רק מונע הטומאה ושרי בשבת, ובפרי מגדים כתב שם דאינו יודע החילוק בין עשית מחיצה המתרת ובין למנוע הטומאה לאחר שמת נמי מתיר הוא ע"ש, ולפעד"נ דכוונתם דאין שם מחיצה על הסתימה, ומה שסותם החלון אין זה דומה למ"ש המג"א (סי' שכ"ג סקי"ד) דאסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה, דשם מבטל גוף האיסור אבל הכא אינו מבטל גוף הטומאה ורק מונע הטומאה שלא תתפשט להלאה, וכמ"ש שם המג"א לפני זה דכוס ששתה בו עכו"ם מותר להדיחו משום דגוף הכלי היתר הוא, והיין אסרו, וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ע"ש. ועי' בשערי תשובה (סימן ש"ב סק"ב), וביש"י שי"ג:

עוד נראה לפע"ד ראיה דהנה ביבמות (דף ק"ג ע"ב) בהא דקאמר מטלית [בגד המנוגע] שיש בו שלש על שלש אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו, והקשו בתוס' דהכא משמע דמצורע מטמא באהל ובריש מסכת כלים אמר למעלה מהן מת שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאים, והתם לעיל חשיב מצורע בהדייהו. ותירצו בתירוץ הב' דמ"מ מת חמור שמטמא אפילו מה שבבית אחר אם יש בו חלון פותח טפח, משא"כ במצורע דאין מטמא אלא בבית שנכנס בו דכתיב והבא אל הבית עכ"ל. ועי' מג"א שמ"ג ואי נאמר דכל דאיכא חלון טע"ט הו"ל כאהל אחד א"כ גם במצורע יהיה טמא, ומה בכך דכתיב והבא אל הבית הא הוא בית אחד, ובסמ"ג הלכות טומאת מת כתב דמש"ה במצורע מהני אם עושין לו מחיצה עשרה כדאיתא בפי"ז דנגעים ובמת לא מהני מחיצה עשרה משום דבמת באהל תלה רחמנא והרי המת והכהן תחת אהל אחד אבל במצורע תלה רחמנא בבית וכל דעשה מחיצה עשרה בין המצורע לטהור שוב אינו מטמא דאין זה בית אחד, וע"כ דאין זה בית אחד, ורק דמתפשט ממקום למקום ומש"ה במצורע טהור:

וראיתי בחת"ס חיו"ד (סי' ש"מ) שהביא ראיה דחור טע"ט מביא הטומאה מה"ת מהא דבנזיר (דמ"ג) דטרח למצוא שהכהן חייב על ביאה לאהל ועל טומאה בבת אחת שנכנס ע"י שידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרץ כו', ולא אמר שהיה מחיצה ממחצלת בינו למת וסילק הוא המחיצה ובאו שניהם כאחד, אע"כ מיד ע"י פתיחת טפח נטמא מה"ת קודם שסילק רוב המחיצה באופן שהיה הפרוץ מרובה, כי א"א שלא תקדם רגע אחת פתיחת טפח קודם שנפרץ רוב המחיצה, אפילו הפילה בב"א, וא"כ כבר נטמא מה"ת, טרם ביאתו לאהל המת, כי ביאה לבית בודאי לא הוי עד שיבוא לאהל ממש שהמת בתוכו עכ"ל, הרי כתב דאינו חייב על הביאה באם באה הטומאה ע"י חור טע"ט, וע"כ דחור טע"ט אינו עושה שני הבתים כאחד, דאל"כ יהיה חייב גם על הביאה:

שבתי וראיתי בישועות יעקב או"ח (סי' שמ"ג) שכתב וז"ל, והנה לדעת אלו הפוסקים דאם יש חור טע"ט בין בית לחבירו מביא את הטומאה מה"ת, והיינו משום דהחור הזה עושה שני הבתים כאחד, א"כ לענין נזיר