פתח האוהל מ

דאין הולכין אחר הרוב כיון דכזית ממת ישראל לא שכיח כלל:

וראיה לזה מנדה (דנ"ו ע"ב) דכתמין הנמצאין בערי ישראל טהורין שלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי להו, הנמצאין בערי כותים ר"מ מטמא דנחשדו על כתמיהן, וחכמים מטהרים דלא נחשדו על כתמיהן, וא"כ גם הכא כיון דישראל משמרים מתיהם אין לחוש למת ישראל, ודוחק לומר דאיירי דוקא בעיר שכולן ישראלים, ועוד דהו"ל למיזל בתר רובא דעלמא עי' בב"ב כ"ד:

ואפשר לומר דר"ש ס"ל כר"ע רבו דס"ל ברפ"ה דטהרות דספק טומאה ברה"ר ספיקו טמא, אך הרי כתבו שם הר"ש והרב ז"ל דזה רק בגברא כיון דליכא הפסד להצריכו טבילה והזאה אבל טהרות מודים דטהור, וא"כ מה"ת נכופו לקצוץ, כיון דע"פ דין טהור ויותר קשה לפמ"ש המל"מ רפי"ט מהלכות אבות הטומאה סוף הלכה א' דלא מטמאי ר"ע ור"י ס"ט ברה"ר הוא רק היכא דאיקבע איסורא והיינו שיש שרץ וצפרדע ברה"ר, אבל היכא דלא איקבע טומאה מודים דס"ט ברה"ר טהור, והכא הרי לא איקבע טומאה, ואפשר דמ"מ מחמיר ר"ש וס"ל דיש ביד בני רה"ר לכופו לקצוץ, דאפשר דיתברר ע"י איזה אופן שהיה כזית ממת ישראל וצ"ע עוד:

ובהא דפליגי ת"ק ור"י אר"ש ולא חשו לאהל הטומאה, נראה לפע"ד די"ל דר"י לשיטתיה. דהנה ר"י ס"ל בסופ"ג דאהלות ובסוכה דכ"א דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל דיליף אהל אהל ממשכן, ופריך שם מהא דגבי פרה אדומה דהיו מביאים שוורים ותינוקות יושבין ע"ג כדי לחצוץ בפני קבר התהום והא שוורים הו"ל אהל שאינו עשוי בידי אדם, ומשני מודה ר"י במלא אגרוף, והקשה הריטב"א ז"ל דהרי ר"י יליף לה ממשכן דלא הוי אהל אא"כ עשוי בידי אדם והמשכן הרי הוא יותר ממלא אגרוף ע"ש. ונראה דהנה הר"ש ז"ל בפ"ח מ"ב הביא התוספתא דקתני ר"א אומר המת והנזיר תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבים עליהם על טומאת מקדש וקדשיו, וכתב הר"ש דע"כ ס"ל לר"א כר"י דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל, אך הקשה דהרי מודה ר"י במלא אגרוף דהוי אהל, ותירץ דזה הוי רק מדרבנן ע"ש. ולפ"ז ל"ק מה שהקשה הריטב"א ז"ל דבודאי ר"י כיון דיליף ממשכן ה"ה במלא אגרוף לא הוי אהל ורק דרבנן החמירו, אך הא דחוצץ גבי פרה אדומה יקשה הרי לא הוי אהל רק מדרבנן ואיך חוצץ להקל. וראיתי שעמד בזה בשירי קרבן בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג), ולפע"ד לפמ"ש המשנה למלך בפי"א מהלכות טומאת מת דהא דהיה מהני דלתות אע"ג דאהל זרוק ל"ש אהל לשיטת הרמב"ם ז"ל משום דפרה אדומה הוי רק מעלה בעלמא, דקיי"ל כר"י דארץ ישראל בדוקה היא ע"ש, וה"ה די"ל כן לענין אהל שאינו עשוי בידי אדם דכיון דמודה במלא אגרוף דמדרבנן הוי אהל שוב סגי בפרה אדומה שיהיה חציצה כיון דרק מדרבנן עשוי מעלה בעלמא. שוב ראיתי שכ"כ בהגה' מראה הכהן ע"ש. ולפ"ז א"ש דר' יהודה לא חשש לאהל טומאה לפמ"ש רש"י ז"ל דחיישינן שמא יפול הכזית על הארץ והענפים יאהילו עליו ועל העוברים, וכן לשיטת הר"י בן מיג"ש והר"ג ז"ל דשמא יש תחתיו קבר או שיבוא המת לשם, וא"כ לר"י לא הוי אהל זה אלא אהל מדרבנן, דהא אילן הוא אהל שאינו עשוי בידי אדם וכמ"ש התוס' בסוכה (דכ"א ע"א) ד"ה יליף ומשום הכי ר"י מפני אהל טומאה כיון דלעולם לא יהיה רק טומאה דרבנן ואפשר דגם ת"ק ס"ל כר"י, אך דלפ"ז תקשה דהרי קיי"ל כאן כרבנן דר"ש, והרי קיי"ל אהל שאינו עשוי בידי אדם הוי אהל כרבנן דר"י:

אך י"ל דהנה הנמוקי יוסף כאן כתב וז"ל מפני הטומאה שמתוך שהענפים רבים וסמוכים זה לזה נחשבים הם כאלו הם מדובקים יחד וכשיעברו קוברי מתים תחתיו יביאו ביניהם את הטומאה כדאמרינן בפ"ח דאהלות סככות ופרעות כגון אילן המיסך על הארץ הלכך מצוה לקוץ את כל הענפים בחוט המשקולת בין שהיא עושה פירות בין שאינה עושה פירות עכ"ל. הרי הא דחיישינן שמא יבואו תחתיו קוברי המת הוי רק טומאה דרבנן דהא סככות ופרעות הוי רק דרבנן כמ"ש בנדה דנ"ז, ועי' בתוס' נזיר (דנ"ד ע"ב) ד"ה אילן המיסך ובפירוש המשניות שם שכתב דאם הנזיר עובר תחת הענפים וטומאה שם אינו מגלח ע"ש וס"ל דסתם אילן אינו מקבל מעזיבה בינונית וכמ"ש בשירי קרבן שם, וכדאיתא בנדה (דס"ח ע"ב) דסככות ופרעות מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא משמע דהחסרון מצד עצמן ולא מטעם ספק והתוס' בנדה (דנ"ז ע"א) ד"ה אילן נדחקו בזה ע"ש, ומהריב"ן ז"ל (בדף ו') כתב דסככות דהוי ספק, משום דספק הוא אם יכולים לקבל מעזיבה וכ"כ במשנה אחרונה בפ"ח מ"ב ע"ש, והר"ש ז"ל בפ"ח שם הקשה כיון דסככות ופרעות הוי רק דרבנן אמאי חוצצים ותירץ דהוי כמו מסכת פרוסה וחבילי המטה דחוצצים אע"ג דאין מביאים דכיון שאין באויר שביניהם פו"ט חוצצים ע"ש, ולפ"ז י"ל דמש"ה רבנן פליגי ולא חיישי לאהל הטומאה דכיון דהוי רק טומאה דרבנן לא חששו:

ולפ"ז י"ל הא דאיתא בירושלמי שם סו"פ לא יחפור ר' יסא בשם ר' יוחנן הלכה כר"ש ר"ח בשם ר' יוחנן כל עמא מודו שהלכה כר"ש, ובמראה הפנים שם הקשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דר"ש וכן הרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה ומסתמא קיי"ל כרבנן דהלכה כרבים והרי ר"י פסק כאן הלכה כר"ש, ותירץ כיון דגמרא דידן שקיל אי שיעורא דרבנן נפיש או שיעורא דר"י נפיש ש"מ דקיי"ל דלא כר"ש ע"ש וקשה אמאי באמת פסק ר"י כר"ש ובמאי פליגי ש"ס דילן וירושלמי:

אך דהנה בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג) על המשנה דסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהם קאמר ר' יוחנן תורה הם אצל תרומה ואין הנזיר מגלח עליהם [אע"פ שטומאתן דאורייתא אצל תרומה אין הנזיר מגלח עליהם. קה"ע), ר' ירמיה בעי אם לשרוף אפילו על ספק דבריהם שורפין אם ללקות [ה"ג אלא ללקות אם אכלן לוקה עליהם משום טומאה. קה"ע], תניא ר' יוסי צידנייתא קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח חייבים על ביאת מקדש [ה"ג תני ר"י צידנייתא מתני לפני ר"י והוא קשיא לר"י דמיניה מוכח שאין לוקה על טומאת סככות ופרעות. קה"ע]. עכ"פ מבואר דר"י ס"ל דסככות ופרעות מד"ת מביאין הטומאה, ומש"ה ר' יוחנן לשיטתיה שפיר פסק כר"ש כיון דיש לחוש לאהל טומאה דאורייתא, אבל הש"ס דילן דס"ל בנדה שם ובהרבה מקומות דסככות ופרעות הוי רק דרבנן מש"ה לא פסק כר"ש:

אמנם כל זה תינח דמש"ה אין חוששין שמא יבואו תחת האילן קוברי המת או שמא יפול תחת האילן כזית מן המת משום דהוי רק אהל דרבנן, אבל אכתי היה צריך לחוש דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם, ויהיה צריך עכ"פ חלולי, דהרי לר"ש לא סגי בדחלולי משום דחושש לאהל טומאה, ולרבנן אכתי יהיה צריך חלולי דאל"כ דלמא ישליך עורב טומאה בין ענפים ואינה נופלת לארץ ונמצא גוף הטומאה מאהיל על העוברים, וכן לשיטת התוס' למסקנא חיישינן שמא ישאיר שם העורב טומאה בענף. ונראה דס"ל לרבנן דר"ש דאין לחוש לזה דכיון דאף אם ישליך העורב טומאה על האילן, הרי האילן חוצץ דסככות ופרעות מביאין וחוצצין, וי"ל דר' יהודה לשיטתיה דאיתא בתוספתא הובא בר"ש ז"ל בפ"ח דאהלות אלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ, ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו הן יורדות למטה, ואם היו נוגעות