פתח האוהל לט

באילן ומאהילים ברה"י וברה"ר מביאים הטומאה לרה"ר כמו סככות ופרעות דפ"ח אך כיון דמ"מ הוי רק טומאה דרבנן דסככות ופרעות הוי דרבנן כיון דיש הפסק אויר בין הענפים, מש"ה לא נקט רבינו גרשון ז"ל קבר רק שמא יבוא המת מתחתיו והוי חשש טומאה דאורייתא, או אפשר דנקט שמא יבוא המת תחתיו דאז יהיה טומאה ודאי ויטמא הכהן ויפסדו הטהרות אבל לחוש לקבר התהום כל שלא נודע שיש שם קבר אין לחוש:

והנה הא דר"ש ס"ל דקוצץ כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה, ע"כ דר"ש אינו אוסר לישב תחת אילן שמא יפול תחתיו כזית מן המת או שעוף יניח עליו כזית מן המת לפמ"ש התוס', או שמא תחתיו קבר או שמא יבוא לשם מת לפמ"ש הר"י ור"ג ז"ל דלא שמענו דאסור לישב תחת האילן ברה"י או ברה"ר, ורק דר"ש ס"ל דכיון דיש לחוש לחומרא דשמא יטמאו העוברים שוב יש ביד בני רה"ר לעכב עליו לקצוץ, דאי לא היה שום חשש חומרא או היזק רחוק לא היה ביד בני רה"ר לכופו לקצוץ, דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום, ורק כיון שיש לחוש אפילו באופן רחוק לפסידא דטהרות או טומאת כהנים כופין אותו לקצוץ:

והנה רש"י ותוס' דניידי מפירוש הר"י בן מיג"ש ורבינו גרשון ז"ל, ע"כ צ"ל דס"ל דאין לחוש שמא יבוא המת בפתע בלא ראות תחת האילן דאפשר לעיוני ומיזל וה"ה לשער העיר, והר"י בן מיגש ור"ג ז"ל ס"ל דיש לחוש, וכשיטת היש אוסרין ואמנם הרי כל זה רק לר"ש דס"ל דקוצץ כל האילן מפני הטומאה אבל רבנן הרי פליגי וקיי"ל כרבנן, וע"כ דאין לחוש כלל לחומרא שמא יבוא שם מת בפתע פתאום. ואי"ל דשער העיר שאני דע"כ הרי המת יצא דרך שער העיר, משא"כ הכא אפשר דהמת לא יבוא כלל תחת האילן, דז"א דא"כ היכא דהאילן מאהיל על רוחב הרה"ר ושאי אפשר להמת מבלי שיבוא תחת האילן יהיו מודו רבנן דקוצץ כנגד המשקולת וזה לא שמענו, ומתניתין סתמא קתני אילן שהוא נוטה לרה"ר דלרבנן קוצץ רק כדי שיהיה גמל ורוכבו עובר, וע"כ דס"ל דאין לחוש כלל לשמא יבוא המת אפילו בשער העיר, ושפיר הכריע הרמ"א ז"ל דהמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר:

וקשה לי לפי פירוש רש"י ותוס' דמפני אהל הטומאה היינו דחיישינן שמא יהיה שם כזית מן המת, לרש"י ז"ל תחת הענפים ולתוס' על הענפים, והרי ר"ש ס"ל ביבמות (דס"א) דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, וא"כ אף אם ימצאו שם כזית מן המת הרי יהיה רק ספק עכו"ם ספק ישראל דבכזית אי אפשר להכיר, וא"כ הו"ל ס"ט ברה"ר דטהור דהא באילן הנוטה לר"ה עסקינן, וכיון דגזה"כ הוא דס"ט ברה"ר טהור מה"ת נכופו לקוץ שמא ימצא שם כזית מן המת כיון דאף אם בודאי ימצא ג"כ יהיה טהור:

וקשה ג"כ אמאי ר' יהודה מקיל וס"ל דקוצץ עד שיהיה גמל עובר טעון פשתן או חבילי זמורות ולא ס"ל לר"ש לקוץ כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה, והרי היראים ז"ל כתב (בסי' שי"א), הובא במשנה למלך בפ"ג מהלכות אבל, דלר"ש דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל רק במגע ומשא שוב אין הכהנים מוזהרים על טומאת מגע ומשא מת עכו"ם, דכהנים אין מוזהרים רק על טומאה שמטמא באהל. והקשה היראים דהרי בנזיר (ד"ד ע"ב) יליף ר' יהודה דנזיר שמשון מותר לטמאות למתים מהא דשמשון נטמא למתי פלשתים כמ"ש ויך בהם אלף איש, ומאי ראיה היא זו והרי למת עכו"ם מותר לכהן ולנזיר לטמאות, ותירץ דר' יהודה ס"ל ע"כ דלא כר"ש וס"ל דמת עכו"ם מטמא באהל, וא"כ איפכא מסתברא, דלר"י כיון דאם ימצא כזית מן המת יהיה טמא בודאי יהיה צריך לקצוץ כל האילן משא"כ לר"ש דהו"ל רק ס"ט ברה"ר:

וכן יש להקשות דהרי מסתמא ת"ק דר"י דס"ל דקוצץ כדי שיהיה גמל עובר ורוכבו ופליג על ר"י מסתמא הוא ר"מ, דת"ק דר"י הוא ר"מ, והרי בסנהדרין (דנ"ט ע"א) אר"מ מנין שאפילו עכו"ם שעוסק בתורה שהוא ככה"ג שנאמר אשר יעשה איתם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמדך שאפילו עכו"ם שעוסק בתורה כו', וכתב רש"י ז"ל שם דר"מ ע"כ פליג על ר"ש דאמר קברי עכו"ם אינו מטמא באהל משום שנאמר אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם, דהא לר"מ עכו"ם קרויין אדם ע"ש בתוס', וקשה דאמאי ר"מ ור"י דלדידהו עכו"ם מטמא באהל לא חשו מפני אהל הטומאה, ור"ש דעכו"ם אינו מטמא והו"ל ס"ט ברה"ר ס"ל דקוצץ מפני אהל הטומאה, ובמאי פליגי, ואמאי ר"מ ור"י לא חיישי מפני אהל הטומאה, וכל זה טעמא בעי:

והיה אפשר לומר דמש"ה באמת נייד ר"ג ז"ל וכתב הטעם דשמא יבוא מת תחת האילן והיינו מת ישראל ולא יהיה שום ספק משא"כ כזית מן המת הו"ל רק ס"ט ברה"ר, והא דקאמר אי ממתניתין הו"א דילמא מייתי עורב טומאה ושדי התם, והרי לר"ש הו"ל רק ס"ט, דזה ל"ק דהרי הא דלר"ש קברי עכו"ם אינו מטמא באהל לא נזכר בשום משנה וא"כ שפיר הו"א דהחשש הוא שמא יביא עורב טומאה ובאמת ס"ל דקברי עכו"ם מטמא באהל קמ"ל ברייתא דמפני אהל הטומאה שמא יבוא לתחת האילן מת ישראל, אבל עכו"ם אינו מטמא באהל:

והתוס' דכתבו דלמסקנא חיישינן שמא ישאר טומאה על ענף ולא ס"ל כרש"י ז"ל דשמא יהיה כזית מונח על הארץ והענפים יאהילו היה אפשר לומר לפי מה דאיתא בטהרות (פ"ו מ"ב) הטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר, הטהרה ברה"י וטומאה ברה"ר, ספק נגע ספק לא נגע ספק האהיל ספק לא האהיל ספק הסיט ספק לא הסיט ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין, ובמשנה שלאחריה תנן, אילן שהוא עומד ברה"ר והטומאה בתוכו עלה לראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא [דראשו של אילן חשיב רה"י. הרב] ולפ"ז לר' יהושע אם הטומאה על האילן, והטהרה ברה"ר ספיקו טמא, וא"כ אפשר דר"ש ס"ל כר"י, ומש"ה הו"ל ס"ט ברה"י כיון דהכזית מן המת היה על האילן, וכן היה אפשר לומר דס"ל כר"ע רבו דס"ל בתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם דכל למעלה מעשרה הו"ל רה"י אך לרש"י ז"ל הרי כתב דחיישינן שמא יפול כזית מן המת אצל האילן והענפים יאהילו עליו ועל עוברי דרכים, וא"כ כיון דשניהם ברה"ר לכ"ע הו"ל ס"ט ברה"ר וטהור:

אמנם היה אפשר לומר דאיירי דוקא בעיר שרובן ישראל ואזלינן בתר רובא, וכמ"ש בתוספתא רפ"ו דטהרות הובא בר"ש ז"ל בפ"ה מ"ב וברמב"ם ז"ל פי"ז ה"ח מהלכות אבות הטומאה עיר שיש בה נבלות ושחוטות בשר הנמצא בה הולכין אחר הרוב, וכן אם היה נמצא בה ספק שרץ ספק צפרדע הולכין אחר הרוב שיש באותה העיר ובאותו הזמן, זה הכלל בנמצא הלך אחר הרוב ע"כ. אך גם בזה יש לדון שהרי רשב"ג פליג בתוספתא הנ"ל וס"ל דאפילו נבלה אחת נמכרת בעיר כל הנמצא בעיר הרי הוא של נבלה מפני שהנבלות מצויות [פירוש מצויות יותר שתאבד שאין משמרין אותה כ"כ לפיכך תולין במצוי. הגר"א ז"ל]. ואף דקיי"ל כרבנן, מ"מ נראה פשוט דזה דוקא בנבלות וכשרות, דאע"ג דכשרה נשמרת טפי מ"מ גם נבלה נשמרת, וס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא, אבל במת ישראל דמ"ע ול"ת מה"ת לקבור מתיהם, ואף כזית מן המת מצוה לקברו כמש"ל ס"ו בשם התוס' יו"ט פ"י דשבת ועכ"פ מדרבנן מצוה לקברו, וא"כ בודאי גם בזה רבנן מודים