פתח האוהל לח

אך דאכתי קשה לפי מאי דפריך עלה דרב הונא והא ר"י איפכא שמעינן לה דס"ל עפר לא בעי ביטול ומשני רב אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי הוא, אבל אהלות ע"כ לא אתיא כר"י א"כ קשה אמאי אמרינן בטומאה רצוצה סט"ל, ועי' במשנה אחרונה פט"ו מ"ד ודוק:

והנה י"ל אי אמרינן סט"ל בטומאה רצוצה תליא בפלוגתת הפוסקים דלהטעם סט"ל דרואין הדלת כאלו הוא פתוח הואיל וסופו להפתח א"כ בטור"צ אין הטומאה מתפשטת, משא"כ להטעם הואיל דסופה לעבור רואין כאלו כבר הוא שם י"ל דגם בטור"צ אמרינן סט"ל:

סימן י אם מותר לכהן לצאת דרך שער העיר ברמ"א ז"ל (סי' שע"א) כתב דיש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם, ויש מתירין, והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר ע"כ, והחכ"צ והדג"מ הכריעו להקל כיש מתירין דכיון דיש הפסק אויר לא שייך בכאן סוף טומאה לצאת:

והמהרי"ט ז"ל (בסי' צ"ו) כתב וז"ל ואלו ידענו שהמנהג יצא להם מהלכה זו [סוף טומאה לצאת] היינו מבטלים המנהג שמנהג בטעות הוא כאותה שאמרו בירושלמי ר"פ מקום שנהגו כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו, וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו, אלא אמרו שמא רצו הכהנים לנהוג סלסול בעצמן שלא לעמוד בחלל פתח השער השכונה שעתיד המת לצאת משם שמא יביאוהו בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם, ואם מטעם זה נהגו אין לבטל מנהגם אע"פ שלא מצינו שחשו חכמים בדבר מ"מ נכון הוא ליזהר במצות כדאמרינן בסופ"ק דע"ז ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום כו', א"ר פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות, וגם אמרו בפ"ק דשבת הלכתא רבתא לשבתא שיהיה אדם ממשמש בגדיו ע"ש עם חשיכה, וכל כיוצא בזה דין מנהג יש לו כאותה שאמרו שם בירושלמי נהגי נשיא דלא למעבד עובדא בריש ירחא מנהג דלא למעבד עובדא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובזו מנהג הורה אבא מארי ז"ל לכהן שיכנס בשבת ולא יחוש לחומרא של מנהג מאחר שלא נהגו זולא מפני החשש שמא יבא עליהם המת, בטוחים הם בשבת שלא יבא עכ"ל, והובא בפ"ת שם, ובשו"ת רבינו רע"א ז"ל החדשות (סי' י"ח) כתב לעשות תקנה קבועה ויוחק בספר חברת הגבאים שלא יהיה הוצאת המת עד חצי שעה אחר גמר התפלה בבהכ"נ ושוב אין לחוש להוצאת המת עש"ה:

ולפ"ז הפוסקים דמתירין לכהנים לילך דרך שער העיר ע"כ דס"ל דאין לחוש לחומרא זו דילמא יבוא בפתע עם המת תחת השער ' ולפע"ד י"ל דהוא מחלוקת הקדמונים ז"ל וגם מחלוקת התנאים:

דהנה בב"ב סו"פ לא יחפור תנן אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהיה גמל עובר ורוכבו [קוצץ מן הענפים התחתונות כדי שיהיה גמל עובר תחת העליונות, רש"י]. ר' יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות, ר' שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה ע"כ המשנה, ובגמרא רש"א כו' תנא מפני אהל הטומאה שמא יפול כזית מת אצל האילן והרי הענפים ארוכים מאהילין עליו ועל עוברי הדרכים ומביאים עליהם את הטומאה. רש"י], פשיטא מפני הטומאה תנן, אי ממתניתין הו"א דילמא מייתי עורב טומאה ושדי התם וסגיא בדחלולי בעלמא [ושדי התם על האילן ומתוך שענפיו רבים הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ובני אדם עוברים תחתיה ואי לא חיישינן אלא להכי, בדחלולי בעלמא סגי ליה לקוץ אחד אחד מבינתים כדי להרחיק אויר ביניהם ולא תעמוד שם טומאה. רש"י] קמ"ל [קמ"ל מתניתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים. רש"י]. הרי לרש"י ז"ל החשש הוא שמא יפול כזית מן המת אצל האילן והענפים יאהילו על הכזית ועל העוברים שם:

והתוס' בד"ה בדחלולי סגי כתבו וז"ל, פירש ר"ח דחלולי לשון יראה שעושים צורה של עץ ונראין כבני אדם ואין העוף רשאי לישאר שם קמ"ל דאע"פ שברת העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו ונשאר שם בענף הלכך אין לו תקנה אלא בקציצת ענפים כולם עכ"ל. הרי לפירוש התוס' מפני אהל הטומאה היינו דחיישינן שמא ישאר כזית מן המת על האילן ויאהיל על האדם:

אמנם בשיטה מקובצת שם כתב וז"ל תנא מפני אהל הטומאה יפה פירש הר"י בן מיגש ז"ל וכך פירושו מפני אהל הטומאה כלומר שמא תחתיה טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיה, פשיטא מפני הטומאה תנן ומהדרינן אי ממתניתין הו"א האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה היא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליה ומשליך אותה מפיו לשם הוא, וכיון שכן בדחלולי בעלמא סגי לן שהוא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו, קמ"ל שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו, אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן, כגון שיש תחתיה קבר או ארון שעובר תחתיה ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיה ע"כ, ורש"י ז"ל פירש בדחלולי מלשון חלל ואינו מחוור דלא הול"ל בדחלולי אלא בחלולי, והראשון נראה עיקר וגם ר"ח ז"ל פירש דחלולי מלשון יראה והוא הצורה כו' עכ"ל הרשב"א עכ"ל השיטה. הרי דלהר"י בן מיגש ז"ל החשש הוא שמא נמצא קבר או ארון שעובר תחתיה, ולא כרש"י ותוס' דחיישינן שמא נמצא תחתיה או עליה כזית מן המת:

וברבינו גרשון ז"ל הנדפס בש"ס ווילנא כתב וז"ל מפני אהל הטומאה, דזימנין דחליף להתם מת תחת האילן וקא מאהיל עליה האילן וחליף כהן או מי שאוכל חולין בטהרה וקאי ליה באהל המת ומש"ה קוצץ פשיטא כו' בדחלולי בעלמא סגי כלומר שיקצוץ סביב הענפים ויקלוש אותם כו' קמ"ל תוספתא מפני אהל טומאה דזימנין שישאו תחתיה וקא מאהיל מש"ה קוצץ הכל כנגד המשקולת עכ"ל, הרי כתב ג"כ דאין חוששין משום כזית מן המת רק שמא זימנין חליף להתם מת תחת האילן, ורק דהר"י בן מיג"ש ז"ל כתב דחיישינן ג"כ שמא יש תחת האילן קבר, ורבינו גרשון ז"ל לא הזכיר זה, ואפשר דמש"ה נייד רבינו גרשון ז"ל לומר דשמא נמצא תחתיה קבר דהרי איתא במו"ק (ד"ה ע"ב), מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינו מטמא באהל כו'. רש"י], אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר [ולא נחרש ומטמא באהל. רש"י] ופריך וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מבראי [ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש, ואמאי קאמר בידוע שנחרש בה קבר. רש"י] ומשני כדאמר עולא בעומדין על הגבולין ה"נ בעומדין על הגבולין [בעומדין האילנות על הגבולין של רה"ר, דודאי ליכא טומאה מבראי דלא קברי אינשי ברה"ר אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. רש"י], הרי דליכא למיחש שמא נמצא קבר ברה"ר, וא"כ הכא באילן שהוא נוטה לרה"ר אין לחוש לקבר, ושיטת הר"י בן מיג"ש ז"ל י"ל דיש לחוש דהקבר הוא ברה"י והכא האילן עומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר א"כ י"ל דהענפים הסובבים