פתח האוהל לג

וכיון שכן אסור לכהן לכנוס תחת אותה אכסדרה שעל פתח הבית שהרי הטומאה יוצאה על הפתח והאכסדרה מאהל עליה עכ"ל. וכן כתב באשכול המובא בסוס"ג, וכן מוכח מירושלמי פ"ז דנזיר שכתבתי בסימן הקודם, במת תחת המטה כ"ש דמגלח לפירוש הק"ע הנ"ל:

ומ"ש המהרי"ל ז"ל דטומאה דרבנן אין כהן מוזהר, לכאורה קשה מהא דאמר בברכות (דף י"ט) מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' דרוב ארונות יש בהם פו"ט ומיעוט אין בהם, וגזרו אטו מיעוט, ומשום כבוד מלכים לא גזרו ע"ש, ולמ"ל משום כבוד מלכים תפ"ל בלא"ה כיון דהוי רק גזירה דרבנן מותר לכהנים לטמאות, דל"ק דשם דגזרו אטו אין בהם פו"ט, גזרו גם על כהנים דהא גם לדידהו אסור באין בו פו"ט, ורק בטומאה דלא גזרו אטו דאורייתא, בזה י"ל דכהן מדרבנן מותר, וכעין שכתב הר"ש ז"ל פי"ג דאהלות מ"ה ושיטה מקובצת בב"ב (דף כ') גבי לבנה מבית הפרס ע"ש, ועי' בשו"ת שבות יעקב (סי' פ"ה):

סימן ו אם במת עכו"ם יש בו טומאת פתחים אדמ"ו הרב הגאון ז"ל בספרו הנחמד נפש חיה חיו"ד (סי' צ"ח) כתב במת עכו"ם אם דלתות הבית אשר המת שם נעולים, מותר לישראל להיות בביתו, כיון דסט"ל הוא מדרבנן נוכל לסמוך על הפוסקים דס"ל דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, עי' ביו"ד (ססי' שע"ה), וכ"ז שדלתות בית העכו"ם נעולים ליכא אלא משום סט"ל, ובלילה דבודאי הדלתות נעולים, יוכל הכהן להיות בביתו ולצאת קודם אור היום, קודם שיפתחו הדלתות אצל מת העכו"ם, וכ"כ בשם חותנו הרה"ג אבד"ק קוטנא ז"ל שכן רגיל להורות ע"ש, הובא בשדי חמד שם, וכ"כ בשם ספר חיי אריה, וכ"כ בתפ"י פט"ז בבועז א"ה, דאפילו אי סט"ל הלמ"מ מ"מ אולי בעכו"ם אין כאן הלכה:

ולפעד"נ די"ל היתר דלא שייך סט"ל במת עכו"ם אפילו להפוסקים דס"ל סט"ל הוי מה"ת. דהנה הנמוקי יוסף בה' טומאה כתב דהפתחים טמאים לפי שאין דרך שיהיה בבית קבר ובודאי צריך שיוציאוהו מן הבית לפיכך לא מהני ביה סגירה עכ"ל, וי"ל דמשום דע"כ צריך לקיים מ"ע כי קבור תקברנו ול"ת לא תלין הרי ע"כ יוציאנו, והתוס' כתבו בסוטה (דכ"ה ע"ב) ד"ה לאו דלר"ש משום דהוא מצוה לזרוק אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי הרי דיש סברא טפי בדבר שעומד להיות מחמת מצוה שכעשוי דמי, ואע"ג דהתם רבנן פליגי מ"מ בסט"ל הוה הלכה למ"מ דסט"ל כעכשיו יצא דמי או כנפתח הפתח, ובנדה (דס"ב ע"ב) אר"פ יכול לצאת והקפיד עליו ד"ה טמא, והכא כיון דמחויב לקברו הרי התורה הקפידה עליה, והוי סט"ל מה"ת. ולפ"ז בעכו"ם דליכא על ישראל מ"ע מה"ת לקבור מתיהם, א"כ נראה דמה"ת לא אמרינן בהו סט"ל כיון דאין ע"כ סט"ל, ורק די"ל כיון דמדרבנן קוברים מתיהם משום דרכי שלום כדאיתא בגיטין (דף ס"א) וביו"ד (סי' שס"ז) ועי' ביאור הגר"א ז"ל שם, א"כ י"ל דמדרבנן שייך בהם סט"ל, ושוב יש לסמוך על הפוסקים דבעכו"ם ליכא טומאת אהל, דאפילו למ"ד דמטמא באהל מה"ת מ"מ סט"ל בדידיה הוי רק מדרבנן:

וראיה לדברי מצאתי בישועות יעקב או"ח (סי' שמ"ג) שכתב דבנפלים אמרינן סט"ל כיון דנפל, צריך קבורה וע"כ יוציאנו לקברו, משא"כ בהפילה כעין נפל דאין צריך קבורה לא אמרינן ביה סט"ל עש"ה, הרי דתלה ענין סט"ל בחיוב קבורה. ואע"ג דיש לדחות דשאני התם דנפל דאין צריך קבורה יניחנו כמו שהוא שם בבור, אבל עכו"ם אע"ג דאין ישראל מחויב מה"ת לקברו מ"מ הרי עומד לכך ובודאי יקברוהו אחיו או קרוביו, מ"מ י"ל לפע"ד דכיון דאין חיוב מה"ת לקברו לא אמרינן ביה מה"ת סט"ל:

ובזה יש לתרץ דברי רש"י ז"ל שכתב בחולין (דף קכ"ה) בכזית מן המת בתיבת המגדל דסט"ל הוא מדרבנן, והקשו הרי רש"י ז"ל כתב בעירובין ובביצה (דף ל"ח) דהוא הלכה למ"מ, והא דכתב רש"י ז"ל בביצה (דף י') דגזרו חכמים כתבו דשם קאי רש"י ז"ל למאן דס"ל ברירה והפתחים טהורים למפרע דלדידיה הוי מדרבנן, או דגזירת חכמים היא הלכה למ"מ כמ"ש התוס' יו"ט, אבל בחולין שכתב רש"י ז"ל להדיא שהיא מדרבנן קשה, וכתבתי בזה לעיל ס"ג:

ולפ"ז י"ל, דהנה התוס' יו"ט בספ"י דשבת כתב בהא דהמוציא כזית מן המת חייב דהטעם הוא משום דיש בו צורך לקברו ובפחות מכזית אפשר דאין מצוה לקברו עש"ה, ובמשנה למלך סוף הלכות אבל השיג עליו דאין חיוב קבורה בכזית מן המת דאמרינן בירושלמי נזיר, כי קבור תקברנו מכאן שאין נעשה מת מצוה עד שיהיה ראשו ורובו, ומדיליף מקרא קבור תקברנו ש"מ דליכא חיוב קבורה עד שיהיה ראשו ורובו ע"כ, ובמנחת חינוך מצוה תקל"ז הסתפק אי איכא חיוב קבורה בכזית או בפחות מכזית, ובהשמטות כתב דהראו לו דברי התוס' יו"ט הנ"ל ע"ש, ולא הראו לו דברי המל"מ המובא בתוס' רל"צ שם, ולפע"ד היה י"ל דס"ל להתוס' יו"ט דכזית מן המת עכ"פ מדרבנן חייב לקברו מפני כבודו או שלא יגרום טומאה ומש"ה אם הוציא בשבת חייב מה"ת כיון דראוי להצניע ומצניעין כמוהו ואין ראיה מהא דירושלמי נזיר דיליף מ"מ מקבור תקברנו דשם קאי אדין תורה ומה שהסתפק התוס' יו"ט אי פחות מכזית מחויב לקברו לפע"ד ראיה מפי"ג דאהלות מ"ה אלו ממעטין את הטפח [חלון ששיערו בפו"ט והיה אחד מכל הני דחשיב הכא מונח בו וממעט את האויר מטפח חוצץ, שאין הטומאה עוברת לצד אחר. הרב], פחות מכזית בשר מן המת, וכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו הלכה ג' משום שכל אלו טהורין, ואינם חשובים אצלו לפיכך אין דעתו לפנותן ע"כ, ואי נאמר דפחות מכזית מן המת מחויב לקברו, א"כ הרי דעתו לפנותו משם כדי לקברו, ואי"ל דשם תהא קבורתו וכמ"ש התוס' בב"ב (סוד"כ ע"א), א"כ אצ"ל שאינו חשוב אצלו, והרי בלא"ה לא שוי לאינך, דשם תהא קבורתו, וע"כ דפחות מכזית אין מחויב לקברו, והרשב"ם ז"ל כתב בפ' כי תצא על קרא כי קבור תקברנו כו' ולא תטמא את אדמתך, כי הוא טעם להקבורה שאם לא היה נקבר יטמאו בו הנוגע או מאהיל. ולפ"ז ה"ה כזית מחויב בקבורה ופחות מכזית כיון דאינו מטמא אינו מחויב בקבורה, ורמב"ן ז"ל שם כתב על דברי הרא"ע דמקום שהמת שם קללה, וזה קללת אלהים תלוי, ומש"ה מטמא באהל ע"ש, ולפ"ז כיון דכזית מטמא ממילא מוכח דגם כזית בכלל קללת אלהים, ומחויב ג"כ בקבורה. ונראה דגם בכזית שייך כפרה ובזיונא עי' סנהדרין (דמ"ו ע"ב), וכתב הרמב"ן ז"ל דלדעת רבותינו איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך שא"כ יהיה מותר בחו"ל, אבל הוא לאו שני. והנה המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחו"ל בעשה ול"ת עכ"ל. ולפ"ז כיון דאין הקבורה תלוי בטומאה י"ל דמה"ת אינו מחויב לקבור כזית מן המת. והנה מהא דא"ר יוסי מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה משמע לכאורה דאין חיוב לקברו, ואפשר דס"ל דאע"ג דאסור מ"מ כיון שאפשר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ במשנה דהמת בבית הואיל ויכול לנתחו וכן משמע מתוס' חולין (קכ"ה) שכתב במת שלם ר"י מודה דאין דרך לנתחו ולא כתבו דאסור:

ולפ"ז י"ל דאע"ג דס"ל לרש"י ז"ל דסט"ל הוא הלכה למ"מ, זה דוקא במת שלם או ראשו ורובו דחייב