פתח האוהל ל

בהיפך דצואה בקטנה מותר לקרות ק"ש בגדולה, וצואה בגדולה אסור לציבור לקרות ק"ש בקטנה ע"ש:

אמנם בריטב"א ז"ל שם כתב וז"ל צואה בקטנה מותר כו', והא דצואה דעבדינן מן הצואה עיקר, הדבר שהוא עיקר האיסור שהזהיר עליו הכתוב לפרוש ממנו וכדפר"י ז"ל עכ"ל, הרי הורגש בקושיא זו, וניחא ליה דכיון דהצואה היא האיסור חשבינן לזה העיקר, וצואה בגדולה וציבור בקטנה נמשכים אחר האיסור שהוא בגדולה ואסורים לקרות ק"ש:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז ה"ג מהטו"מ בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהם אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה, הרי הבית שער והבתים טמאים, ואם לאו בית שער טמא והבית טהור ע"כ והראב"ד ז"ל הושג ע"ז, ובכ"מ כתב נוסחא אחרת וז"ל, אם היה דרכו של מת לצאת בחצר ה"ז בית שער והבתים טמאים, ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים ע"כ כו' וה"ט דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע"פ שהבית שהמת שם פתחו נעול, חשבינן כאלו הוציאוהו שם, ולפיכך אכסדרה טמאה, וכן שאר הבתים הסמוכים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות, וטעמא משום דכיון דחשבינן כאלו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע"י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם, אבל אם היו נעולים אין הטומאה נכנסת להם, ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר, והם רוצים להוציאו באותו פתח, הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול, ואעפ"כ האכסדרה טמאה לפי שהיא טפלה לבית עכ"ל הכ"מ:

הרי בהדיא אם טומאה בבית אע"פ שהפתח נעול והטומאה תצא ג"כ דרך פתח אחר ומש"ה הבתים טהורים מ"מ האכסדרה טמאה מפני שהאכסדרה טפלה לבית. ונראה בודאי דזה דוקא אם המת בבית אדם וכלים אשר באכסדרה טמאים משום דאכסדרה טפלה לבית ואדם וכלים טפלים לגבי המת אשר בבית שהוא עיקר האיסור וכמו צואה בגדולה דאסור לקרות בקטנה שהצואה עיקר האיסור ועליה הזהיר הכתוב, אבל אם המת באכסדרה לא אמרינן כיון דאכסדרה טפלה לבית יהיה כאלו הטומאה בבית, דז"א דכיון דעיקר האיסור בקטנה אין האדם והכלים שבגדולה נגררים אחריה והוי ממש כמו צואה בקטנה דמותר לקרות ק"ש בגדולה וז"פ:

והנה לפע"ד ג"כ פשוט דהא דכתב הכ"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל דאם מת בבית האכסדרה טמאה משום דטפלה לבית, אע"ג דהדלת נעול וג"כ אין בו משום סט"ל, דזה הוי רק טומאה דרבנן, דמה"ת כל שאין ביניהם חור טע"ט או עכ"פ סט"ל לשיטת הסוברים דהוי מה"ת, אין הטומאה מתפשטת מבית לבית, והכא ע"כ מיירי דליכא בבית משום קבר סתום כגון דאיכא חלון שהוא פתוח דאל"כ לא היה צ"ל טעמא משום דטפלה לבית בלא"ה כיון דהבית טמא משום קבר סתום הבית הסמוך לו ג"כ טמא וכמ"ש מהרלב"ח ז"ל (סי' קמ"ב), ואפשר דס"ל להכ"מ דבית הסמוך לקבר סתום טהור דגם הרלב"ח ז"ל הסתפק בזה, והכא באכסדרה הטעם רק משום שהיא טפלה לבית, ועכ"פ נראה דהוי רק טומאה דרבנן:

ולפ"ז שפיר יש לפרש הירושלמי הנ"ל, דקאמר ר' יוחנן המת בבית והנזיר בטריקלין אין הנזיר מגלח, היינו אע"ג דהטרקלין טמא מדרבנן מפני שהיא טפלה להבית, מ"מ אין הנזיר מגלח דהו"ל רק טומאה מדרבנן, וכ"ש המת בטרקלין והנזיר בבית שהנזיר אינו מגלח דכיון דהמת שהוא עיקר האיסור בקטנה אין הבית הגדול טמא, ונראה דאפילו טומאה דרבנן ליכא ורק מדקאמר המת בבית אין הנזיר מגלח דבזה איכא עכ"פ טומאה דרבנן קאמר דכ"ש אם המת בטרקלין אינו מגלח אבל באמת אף טומאה דרבנן ליכא:

והא דפריך רבי מנא אם הוא אהל לחוץ יהא אהל להמשיך אם אינו אהל להמשיך תפקע הטומאה, נראה לפי ע"ד דזה נדפס שלא כסדר וצ"ל אדלעיל מיניה דקאמר ר"י המת והנזיר תחת מעי הגמל תחת כרעי המטה כו' אין הנזיר מגלח, ע"ז פריך רבי מנא אם אהל לחוץ כמ"ש בפ"ח דאהלות דעדר בהמה מביאין וחוצצין יהיה אהל להמשיך כדתנן התם, ואם אינו אהל להמשיך, וס"ל לר"י כר"א דס"ל בתוספתא דאהלות הובא שם בר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב), דמת ונזיר תחת כריסו של גמל אינו מגלח, א"כ תפקע הטומאה ולא יהיה ג"כ אהל לחוץ, ואמאי לא קאמר ר"י תרתי, דגמל וכרעי המטה ואינך, לא חוצצין ולא מביאין, ומדקאמר רק דאין מביאין משמע דס"ל דחוצצין, ואפילו לפירוש הפני משה יותר י"ל דרבי מנא קאי אדלעיל מיניה, או שנדפס בטעות, וצ"ל לעיל דזה שכיח הרבה בירושלמי, מלדחוק בפירושו:

שיטת הפוסקים ז"ל בסט"ל אי הוי מדרבנן. הנה הש"ך ז"ל (בסי' שע"ב) כתב בהא שכתב הרמ"א ז"ל כהן ששוכב ערום והוא באהל המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה, אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו, ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות ע"כ, וכתב ע"ז הש"ך ז"ל בסק"ב דדוקא אם הוא באהל המת אסור להמתין עד שילביש עצמו, אבל אם הוא בבתים הסמוכים דטמא רק משום סט"ל הוי טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה ע"ש:

כן הוא פשטות לישנא דהרב והר"ש ז"ל במשנה דהמת בבית כו', וכן ס"ל לתשב"ץ רח"ג, ומהרי"ל ק"נ, ומהרי"ט צ"ו, ורדב"ז תע"ו, ודב"ש אבוהב קע"ו ורמ"ט ע"ש, ותה"ד נראה כמסתפק בזה כמ"ש הב"י ועי' בהון עשיר פ"ז ובשו"ת זרע אברהם יצחקי (סי' י"ז) האריך להוכיח דהוי דרבנן דהרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו כסתם משנה משמע דס"ל דאם חשב להוציאו באחד מהם הכלים טהורים למפרע דס"ל הלכה כבתראי כרבא ור"א, ובסמ"ג וכלבו כתבו בהדיא דהכלים טהורים למפרע וע"כ דהוי מדרבנן, דבדאורייתא אין ברירה, ובמכתם לדוד האריך להשיג עליו דמשמע דהרמב"ם ז"ל מטהר רק מכאן ולהבא ובדאורייתא אין ברירה. ובשיטה מקובצת ביצה (דף י') כתב דהוי מה"ת, וכ"כ התוס' יו"ט במשנה דהמת בבית, וכ"כ הלבוש (בסי' שע"א) דהוי הלכה למשה מסיני וכ"כ בחכ"א, הובאו דבריהם ז"ל בשדי חמד (כללים אות ט' סי' מ"ד] בארוכה ועוד שיטת הרבה אחרונים ז"ל עש"ה ובחזון נחום בסוף הספר:

וראיתי ת"ל באשכול ה' טומאת כהנים שכתב וז"ל, תנן באהלות המת בבית כו' ומוקי ר"א ורבה לטהר הפתחים מכאן ולהבא, דבדאורייתא לא אמרינן ברירה לומר כשפתח אחד מהם, או גילה דעתו להוציאו בפתח זה שיהיו כל הכלים שעמדו בפתחים קודם שחשב טהורים, לא אמרינן רבים נינהו [צ"ל אע"ג דרבא חולק וס"ל לעולם למפרע ובתרא הוא, מ"מ יחיד ורבים הלכה כרבים. נ"א], א"נ לאו דוקא קאמר אפילו למפרע אלא דמהא לאו קושיא, ומהכא חזינן סט"ל דאורייתא, ואסור לכהן לעייל תחת אחד מן הפתחים על סמך שיוציא בעל הבית המת בצד אחר, אלא אחר שגלה דעתו בכך עכ"ל, [ועיין בסימן שאח"ז]: