פתח האוהל כה

מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה, ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה (אם לאחר שחשב על טבעת בהמה לעשותה לאדם שהיא מקבלת טומאה במחשבה זו, חזר וחשב עליה להחזירה לבהמה אין מחשבה זו השנויה מעלה מידי טומאה שירדה לה במחשבה הראשונה. הרב]. וכתבו התוס' בשבת (דף נ"ב) והרמב"ם ז"ל בפ"ח מכלים הלכה ט' דאע"ג דלא קיבלו עדיין טומאה בעת שהיה באחשבה לאדם, ורק כיון שבמחשבה היה ראוי לקבל טומאה שוב אין יוצא מידי מחשבה זו אלא ע"י שינוי מעשה ע"ש. ובקדושין (דנ"ט ע"ב) הובא בתוס' יו"ט שם, פריך בשלמא מחשבה מיד מעשה לא מפקא דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תיפק, ומשני שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי כדרב פפא, דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן, הא כיצד יתן דומיא דיותן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה [דכי מעשה דמי דרחמנא קרייה מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים ואע"ג דמחשבה בעלמא הוא דכי נפלו ממילא וניחא ליה הוי הכשר ומקרי כי יותן. רש"י], וא"כ הכא שירדה תורת טומאה להפתחים במיתת המת אמאי מהני מחשבה להוציא מידי תורת טומאה, ושפיר קאמרי ב"ש ומ"ט דב"ה:

אמנם כן בשיטה מקובצת בביצה (דף י') כתב וז"ל וב"ה סברי אפילו ע"י מחשבה מועיל לטהר הפתחים מכאן ולהבא, שמחשבה זו מצטרפת עם מעשה דבסוף כאל יש כאן מעשה דמעכשיו עכ"ל. נראה בהדיא שהוקשה לו אמאי באמת מהני מחשבה לב"ה הא להוציא מידי טומאה בעינן מעשה וניחא ליה דכאן כיון דלבסוף יהיה מעשה שיפתח הדלת להוציא המת, מצטרפת עם המחשבה דעכשיו וכאלו יש מעשה עכשיו:

אך קשה לכאורה דא"כ גבי טומאת כלים נמי נימא הכי דאם חשב לנוי בהמה ושיעשה בה אח"כ מעשה לשנות צורתה שוב יהיה מהני מחשבה זו להוציאה תיכף מידי טומאה, וזה לא שמענו. אמנם הדבר פשוט דהרי הכא במת המת ליכא כאן עכשיו שוב טומאה על הפתחים דהא הם נעולים, והטומאה הוא רק משום סוף טומאה לצאת תחתיה שוב גזה"כ היא דעכשיו טמאים הואיל וסופה להיות שם, וא"כ כיון דלבסוף יהיה מעשה שיפתח הדלת שוב שפיר מהני מחשבה עכשיו לטהר שאר הפתחים בחשב להוציאה באחד מהם, כיון דעיקר הטומאה משום סוף טומאה לצאת, ולבסוף יהיה מעשה שיפתח אחד מהם א"כ אין לטמאות שוב שאר הפתחים ושפיר מהני מחשבה עם מעשה לבסוף והשיטה מקובצת כתב שם כפרש"י ז"ל משום סט"ל ע"ש :

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית טמא משום קבר סתום, א"כ הוא טמא מעכשיו בהחלט ולא משום סופו, ואדרבה בסופו לצאת אין כאן קבר סתום, ולפ"ז פשיטא דלא מהני המעשה שיהיה בסופו ואינו מצטרף למחשבה דעכשיו, ובעינן דוקא מעכשיו מעשה להוציאו מידי קבר סתום:

ולפ"ז שפיר י"ל דב"ש דס"ל דלא מהני מחשבה ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית טמא משום קבר סתום, ואם ירדה תורת טומאה להפתחים אין מחשבה מוציאו [ומהני מחשבה רק קודם שמת המת, דאין מיתת המת מוציא מידי מחשבה זו דיוציאו מאחד הפתחים, דכל דיחדו פתח וחשבו להוציאו בו אין כאן קבר סתום] וב"ה ס"ל משום סט"ל ומהני מחשבה אחר מיתת המת דמצטרף למעשה דבסוף כנ"ל:

או י"ל דהנה בקרית ספר כתב וז"ל חשב להוציאו באחד מהם אפילו חשב אחר שמת המת כו' ומדמחשבה מפקא מידי טומאת פתחים נראה דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל, נראה ג"כ דקשיא ליה קו' הנ"ל דאמאי מחשבה מוציא מידי טומאת פתחים כל שירדה להם טומאה, וניחא ליה דכיון דהוי רק מדרבנן, הם אמרו שיהיה מהני מחשבה, ולפמ"ש הדב"ש אבוהב הנ"ל דאי הבית טמא משום סט"ל הוי הטומאה רק מדרבנן, ואי טמא משום קבר סתום הוי הטומאה מה"ת, ולפ"ז י"ל דבהא פליגי דב"ש ס"ל משום קבר סתום והוי הטומאה מה"ת ולא מהני מחשבה להוציא מידי טומאה, וב"ה ס"ל משום סט"ל והוי הטומאה מדרבנן, ומהני מחשבה להוציא מידי תורת טומאת פתחים:

והנה בעירובין (ד"ל ע"א) פריך על הא דא"ר שמעון בן אלעזר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם והתניא רשב"א אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו [להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאים. רש"י], ואביי התם היכי ליעביד הדומי נהדמיה ונפקיה [ינתחוהו לאברים, רש"י, בתמיה]. איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרשב"א או לא, ת"ש דאמר רבב"ח א"ר יוחנן עוג מלך הבשן פתחו בארבעה, ודחי, התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה, דודאי כי קא מרווח בההוא קא מרווח, [בההוא מרווח, הלכך מציל על כולם, אבל כולם שוין בד' או בי' אמות כולן טמאים דלא ידעי בהי מרווח ומפיק, ואפילו נפתח אחד מהם והאחרים סגורין או חשב עליו להוציאו באחד מהם דתנן בגמרא מסכת ביצה (דף ל"ז) הוא טמא וכולן טהורים, ה"מ היכא דהאי חזי ליה, ואפילו כולהו חזי ליה, אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא ידעינן בהי מרווח רש"י]:

ולכאורה היה נראה לומר דהא אי עוג מלך הבשן פתחו כמלואו תליא אי הבית טמא משום סט"ל או משום קבר סתום, דלהטעם משום סט"ל צריכים שיהיה פתחו כמלואו דהא אין לטהר שאר הפתחים בנפתח פתח של ד' טפחים כיין דאי אפשר להוציאו דרך פתח זה וכי הדומי נהדמיה ונפקיה, אבל להטעם משום קבר סתום כל שנפתח פתח של ארבעה הציל על כל הפתחים, דהא לא גרע מקבר דאם נפתח בו ד"ט טהור, דקבר סתום מטמא כל סביביו וקבר פתוח אינו מטמא כל סביביו, רק כנגד הפתח שנפתח ועי"ל (כלל כ"ו ס"א), ואף דהמת לעולם לא יצא מהקבר להוציאו, ואסור להוציא ממנו כמ"ש ביו"ד (סי' שס"ג), מ"מ כל שפתוח ד"ט ואיכא מקים להטומאה התפשט לחוץ דרך הפתח, הטומאה אינה בוקעת ועולה, א"כ ה"ה במת בבית דהוי קבר סתום כל שנפתח בו ד"ט הבית טהור אף באם מת בו כעוג מלך הבשן ואי אפשר להוציאו דרך הפתח וישאר שם לעולם, מ"מ מהני פתח ארבעה:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשניות במשנה דהמת בבית וז"ל כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר וזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם, בית סתום מטמא כל סביביו, וכאשר נפתח אחד מן הפתחים או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואע"פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי, יכול להוציא בו את המת לאברים אע"פ שאסור, הנה הציל על כל הפתחים כולן עכ"ל. נראה מזה דס"ל להלכה דרבנן פליגי על רשב"א ועוג מלך הבשן פתחו בארבעה, והא דקא דחי הש"ס התם דאיכא פתחים קטנים טובא כו' ס"ל להרמב"ם ז"ל דהוי רק דיחוי בעלמא, אבל לעולם רבנן פליגי ורק דקשה דהרי קאמר וכי הדומי נהדמיה ונפקיה ס"ל להרמב"ם ז"ל אה"נ כיון שיכול להוציא המת לאברים אע"פ שהוא אסור מ"מ נטהרו שאר הפתחים:

ולכאורה קשה כיון דהרמב"ם ז"ל כתב דהבית טמא מטעם שהוא כקבר סתום א"כ למ"ל למימר מפני שהוא יכול להוציא המת לאברים, והרי אף לא יכול להוציא המת ג"כ טהור דלא גרע מקבר אף דאינו עומד