פתח האוהל כב

שבמרתף עשוים חורין חורין שקורין בל"א גיגאטו"ר, אף שאין בחור אחד טפח, מ"מ כיין שיש בהצטרפות החורין יחד פתח כמה טפחים, יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח ע"כ, וכתב ע"ז הט"ז וז"ל, ותמיהני על פה קדוש יאמר כן נגד משניות ערוכות הבאתים בתחלת סימן זה [והוא מפ"ח ופי"ג דאהלות] שאין נקבי הגיגאטו"ר מצטרפות לטפח ובפירוש אמרו במשנה פי"ג דאהלות שאין הטומאה יוצאת מהבית כשאין שם נקב טפח במקום אחד, וא"כ נשארה הטומאה בבית והוי כקבר סתום ומטמא עד לרקיע, והאיך כתב לקולא מחמת הצטרפות הנקבים להוציא הטומאה, כיון שהמרתף סגור מכל צד, אע"ג דאין הדלת מקרי חציצה כמ"ש בסמוך, מ"מ המרתף סתום, ע"כ אין לסמוך על היתר זה דהצטרפות הנקבים כלל עכ"ל הט"ז:

והנה ח"ו לחשוד הרב הדרישה ז"ל שנעלם ממנו משניות מפורשת, ובפרט במסכת אהלות, אחרי שהעיד עליו הרב הפנ"י ז"ל בתשובתו לקמן (כלל ב' סימן ז') שהיה יחיד מומחה באהלות:

אך לפע"ד י"ל דהנה הרמ"א ביו"ד (סי' שע"א) כתב דבטומאה לא אמרינן לבוד להחמיר משמע דלהקל אמרינן לבוד, ובמשנה דפ"ח מ"ד אלו חוצצין ולא מביאין, מסכת פרוסה וחבילי המטה והמשפלות והסריגות שבחלונות כתב במשנה אחרונה שם דמכאן יצא להם להפוסקים ז"ל דלהחמיר לא אמרינן לבוד ולהקל אמרינן לבוד וגבי טומאה פחות מטפח הוי כפחות משלשה טפחים במקום אחר [וכ"כ הריטב"א ז"ל בסוכה די"ח] ומש"ה להביא הטומאה ממקום למקום אין הדברים הללו מביאין משום דאין טפח במקום אחר אבל לחצוץ בין הטומאה וטהרה חוצצין משום דלהקל אמרינן לבוד ע"ש, ובהרבה מקומות באהלות כתב לקיים סדרא זו [ועי' לקמן בכלל ג' סי' י"א]:

ולפ"ז כיון דמסכת פרוסה כו' חוצצין ואין מוציאין הטומאה מבית לבית הוא מטעם דאמרינן לבוד להקל, א"כ הכא במרתף להוציאו מידי קבר סתום שפיר לא אמרינן לבוד להחמיר והחלל מצטרף לפו"ט כדי שלא יהיה קבר סתום:

ואמנם הט"ז ז"ל לשיטתיה דשם בסק"ה הושג על הרמ"א ז"ל במה שכתב דאין אומרים לבוד להחמיר, וכתב הט"ז דאף להקל לא אמרינן לבוד ע"ש, וא"כ ע"כ הא דמסכת פרוסה כו' חוצצין ולא מביאין לא מטעם דלהקל אמרינן לבוד, אבל מ"מ אין כאן תפיסה על הדרישה, דהרי הדרישה הביא שם אחר המעשה דהמת במרתף כו' את דברי הרי"ו ז"ל דלהחמיר לא אמרינן לבוד, משמע הא להקל אמרינן:

אמנם אפילו לשיטת הט"ז ז"ל י"ל, דהנה באהלות (פי"ב מ"ה) תנן, קורות הבית והעליה שאין עליהן מעזיבה (טיט וצרורות שרגילים לשום על גבי קורות. הרב] והן מכוונות (קורה העליונה כנגד התחתונה, וכל אחת יש בה רוחב טפח. הרב] טומאה תחת אחת מהן, תחתיה טמא ושעל גבה טהור שהקורה חוצצת, וה"מ כשיש בקירות פו"ט שהן רחבות טפח, אבל אין רחבות טפח לא מביאות טומאה ולא חוצצות, וכמאן דליתנייהו דמי ונמצא טומאה כאלו עומדת באויר. הרב], בין התחתונה לעליונה ביניהן טמא [ושתחת התחתונה ושע"ג העליונה טהורים דשתיהן חוצצות. הרב], על גבי העליונה כנגדו עד הרקיע טמא ושתחת כולן טהור. הרב]. היו העליונות כבין התחתונות כנגד אויר התחתונות ורחבן כשיעור אויר שביניהן שאם תעלה את התחתונות או תוריד את העליונות נמצא הכל סתום. הרב], טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא [כאלו היתה תקרה שוה ועל גבן טהור. הרב), על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ע"כ המשנה:

ובסוכה (דכ"ב ע"א) קאמר רבא מנא אמינא לה דכי אית ביה טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה לא אמרינן חבוט רמי, דתנן קורות הבית והעליה כו', ותני עלה בד"א בזמן שיש בהן טפח וביניהן פו"ט, אבל אין ביניהן פו"ט, טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא, ביניהן ועל גביהן טהור, אלמא כי אית ביה פו"ט אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה פו"ט לא אמרינן חבוט רמי ע"כ:

וכתב שם הריטב"א ז"ל בין העליונה לתחתונה, ביניהן טמא, פירוש שאם היתה הטומאה בין קורת העליה לקורת הבית הרי קורת הבית מאהלת על הטומאה, ומחשבין שתי קורות אלו בלבד טמא כדין אהל, וכלים שע"ג העליונה או שתחת התחתונה טהורין, שאין טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואויר המפסיק בינתים חשיב כפותח טפח לגבי הא שלא להיות כקבר סתום עכ"ל, כונתו ז"ל דאלו לא היה אויר מפסיק בין קורה לקורה והיה הטומאה בין העליונה לתחתונה, היה ע"ג טמא דהבית יש לו דין קבר סתום וגגו טמא, אך כיון דאיכא אויר המפסיק בין קורה לקורה לא חשיב הבית כקבר סתום, וכ"כ אח"כ בד"ה טומאה תחתיהן וז"ל והכי פירושא בד"א דאמרינן חבוט רמי כשיש בעליונות בגגן טפח, ויש בין התחתונות באויר שביניהם פו"ט, אבל ליכא חדא מהני שאין בגג העליונות טפח, או שאין באויר שבין התחתונות פו"ט אין אומרים בזה חבוט רמי ואם יש טומאה תחתיה של קורה התחתונה שיש בה פו"ט וראויה לאהל ה"ז מביאה את הטומאה לכלים שתחתיה וחוצצת שלא תעלה למעלה כדין אהל, וכל כלים שיש ע"ג כל הקורות טהורים, וכן כלים שבין קורה לקורה שאפילו שאין באויר זה פותח טפח אינו מעכב לענין הפסקת טומאה כדברירנא בפ"ק (די"ח) בארובה שבבית. וכן נמי חשיב כפותח טפח לענין שלא תהא הטומאה שתחת הקורה כקבר סתום, שמטמא כנגד כולו עד לרקיע בשאין לו פותח טפח, שלא אמרו (אלא] בחלון, אבל בכאן שיש אויר מפסיק לגמרי מצד לצד חשיב כפותח טפח, ולפיכך אמרו תחתיה בלבד טמא ועל גביהן טהור עכ"ל:

חידש לן הריטב"א ז"ל דהא דבעינן פו"ט שלא יהיה כקבר סתום הוא רק בחלון אבל כשיש אויר מפסיק מצד לצד חשיב כפותח טפח לענין זה שלא יהיה כקבר סתום, הרי אע"ג דסדק מצד לצד אינו מוציא את הטומאה דהא הסריגות שבחלונות חוצצים ואין מביאות את הטומאה וכמ"ש בפ"ח אע"ג דהסדק יהיה מצד לצד של בית מ"מ מהני שלא יהיה כקבר סתום:

ולפ"ז שפיר י"ל דאע"ג דהסריגות והרפפות אין מצטרפים למלא מקדח, וכן הסריגות שבחלונות ומלא טפח, מ"מ אפשר לגבי הא שלא יהיה כקבר סתום מצטרפין, ולפ"ז צ"ל דהגיגאטו"ר לא היה מצד לצד מקורת הבית עד הארץ דאל"כ לא היה הדרישה ז"ל צריך לצירוף דבלא"ה הסדק מוציאו מתורת קבר סתום, אך דהגיגאטו"ר היה רק בהדלת, והדלת היתה קצרה מגבוה המרתף:

והנה לפע"ד ראיה להריטב"א ז"ל דסדק מצד לצד מהני שלא יהיה כקבר סתום ממשנה מפורשת דרפי"א הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים, טומאה בפנים כלים שבחוץ, בש"א ד"ט, ובה"א כ"ש, וקשה הרי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית שהמת בו הו"ל קבר סתום א"כ אמאי מהני סדק כ"ש, וטומאה בחוץ כ"ע מודים דסגי בכ"ש והרי בקבר סתום צריכים פתוח פו"ט או ד"ט כמ"ש לקמן (כלל ו' ס"א) בס"ד, ובשלמא לשיטת הסוברים דטעמא הוא משום סט"ל שפיר סדק כ"ש מפסיק הטומאה וכמש"ל, משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל, ודוחק לומר דאיירי דוקא שפתחו פתוח, ומזה הוכיח שפיר הריטב"א ז"ל דע"כ דסדק מצד לצד אע"ג דאינו מוציא הטומאה מ"מ מהני שלא יהיה, הבית כקבר סתום: