פתח האוהל ריד

ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. וכתב המ"מ דכיון דילפינן חלב טמא רק מרבויא מש"ה אין לוקין עליו והרמב"ם ז"ל סמך זה על קרא מבשרם לא תאכלו ע"ש. ופשוט דה"ה על חלב טרפה אינו לוקה דלא עדיף מחלב טמא דליכא ג"כ קרא. והרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק אלו טרפות (סימן נ"ב) כתבו דחלב טרפה אסור כמו ביצת טרפה, וביצת טרפה דאסורה כתבו התוס' בחולין (דס"ד ע"א) ד"ה שאם דילפינן מביצת טמא, א"כ פשוט דכמו דביצי עוף טמא וחלב טמא ליכא מלקות ה"ה ביצי טרפה וחלב טרפה ליכא מלקות וז"פ:

והנה ביבמות (דקי"ט ע"א) אמר רבה בר אבוה רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו דר"מ חייש למיעוטא רק באיסור כרת, ופריך ליה רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. וכתב המשנה למלך ריש הלכות יו"ט דלא אמרינן כן רק באיסור לאו שיש בו מלקות ע"ש. ולפ"ז באיסור לאו שאין בו מלקות י"ל דר"מ לא חייש למיעוטא. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה בהגהות מלא הרועים בבכורות (ד"ו ע"ב) דלר"מ דחייש למיעוטא איך יקיים הקרא ארץ זבת חלב ודבש הרי יש לחוש למיעוט בהמות טרפות כיון שזב מבהמות החיות עודנה ע"ש, ולפ"ז מתורץ דכיון דליכא מלקות לא חייש למיעוטא, ועי' כו"פ סק"ב. ולפ"ז י"ל גם לדידן דלא חיישינן למיעוטא ורק לטרפות הריאה חיישינן משום דהוי מיעוט המצוי י"ל דזה רק ללאו שיש בו מלקות, לאכילת הבשר חיישינן וצריך לבדוק הריאה, אבל חלב דהוא איסור ואין בו מלקות אין חוששין למיעוט המצוי, ול"ק דאתמול אכלנו מחלבה משום דלא הוי איסור מלקות משא"כ לאכול מבשרה חששו למיעוט המצוי:

והנה הפ"מ (במ"ז סק"א) הביא בשם הב"ח ז"ל דאם מוכר הבשר לעכו"ם עם הריאה דאסור לאכול החלב שנחלב תוך ג' ימים והפ"מ חולק וכתב דאף אם זרק הריאה יש להתיר החלב דעל החלב לא תיקנו חז"ל בדיקת הריאה, וכ"כ בכו"פ סק"ב ובר"א סק"כ ובשבות יעקב (ח"ג סי' נ"ח) להשיג על הב"ח ז"ל עש"ה. אך בלבושי שרד (ס"ק כ"א) כתב ראיה לדברי הב"ח מהא שהשיב רש"י לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזקנה בטרפה ולא קאמר עכשיו אנו אוכלין מחלבה ואיך נחזקנה בטרפה משמע דלרבותיו של רש"י ז"ל דאם נאבדה הריאה דהבשר אסור ה"ה דהחלב אסור עכשיו מש"ה לא הביא רש"י ז"ל רק מהא דאתמול אכלנו מחלבה ע"ש:

ונראה דהנה ידוע דברי הישועות יעקב (בסי' ס' ותל"ח) בשם הרדב"ז ז"ל דהיכי דהוי ספק בדאורייתא וספק בדרבנן יחד ואי אפשר להיות או שניהם להיתר או שניהם לאיסור דכיון דבדאורייתא אזלינן לחומרא מחמרינן ג"כ בדרבנן שלא יהיה זלזול לדרבנן, וכמ"ש המג"א (סי' קפ"ד סק"ז) לענין ברכת המזון דצריך מספק לברך גם ברכה רביעית ע"ש. ולפ"ז כיון דמחמרינן בדרבנן לומר ספיקו לחומרא משום דמחמרינן בדאורייתא כ"ש שנחמיר באיסור דאורייתא ורק שאין בו מלקות, כיון דשניהם יחד ספק אחד, ומש"ה בנאבדה הריאה כיון דאנו אוסרין הבשר מחשש טרפה שוב צריכינן להחמיר גם בהחלב כיון דחד ספק הוא ושלא יהיה זלזול לאיסור חלב, ומש"ה רבותיו של רש"י אסרו באמת גם החלב, אבל היכי דאינו אוכל הבשר שמכרו לעכו"ם בזה י"ל דהחלב מותר כיון דאינו אוכל הבשר מחמת שנאבדה הריאה ורק שמוכר הכל הבשר והריאה לעכו"ם אין כאן זלזול. ואמנם בשיטת הב"ח י"ל דכיון דאם היה רוצה לאכול הבשר היה צריך לבדוק הריאה כתקנת חכמים ורק הוא מוכר הבשר והריאה, ואם יאכל החלב הוי ג"כ זלזול כיון שהיה אפשר לאכול הבשר וכל שלא בדק לא אכל ממנו וא"כ מאן מפיס אם הוא מטעם שרצה למכור הכל או מטעם שעדיין לא בדק ואף שאח"כ מכר מ"מ אפשר דמתחלה היה מונע בשביל שלא בדק. ולפ"ז יש לומר בהא דנשאל בספר ערוגות הבושם (סי' פ"א) באם מתה הפרה אם צריך לבדוק הריאה היכי דיש לו חלב שנחלב ומעולם לא שמענו שצריך לבדוק הריאה בנבלה ע"ש. ולפ"ז י"ל כיון דאסור לו לאכול הבשר ואין נפ"מ רק להחלב לא חששו למיעוט המצוי כיון שאין בו מלקות כנ"ל ורק היכי דחל עליה חיוב הבדיקה בשביל הבשר מחויב לבדוק גם בשביל החלב. ובערוגות הבושם כתב שם לתרץ שיטת רבותיו של רש"י ז"ל דס"ל דהחלב רק מדרבנן אסור, ועי' בשב שמעתתא (ש"ה פ"ט) מה שכתב לתרץ שיטתם ז"ל:

קשה לי בביצה (דכ"ה ע"א) דקאמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה, וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח, ופריך מאי קמ"ל אלימא לאפוקי מדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת והאנן תנן כדר"ה דתנן רע"א אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא תני ר' חייא מקום טביחתה ממש, ולרש"י ז"ל דהקשה לרבותיו מהא דאתמול אכלנו מחלבה א"כ אמאי לא מקשי גם הגמרא קושיא זו הרי אתמול אכלנו מחלבה ואיך יהיה אסור לאכול קודם הפשט ונתוח, ומקשה מברייתא דתני ר' חייא. ונראה לפמ"ש לתרץ קו' רש"י לחלק דבלאו שאין בו מלקות אפילו לר"מ אין חוששין למיעוט. אמנם ע"כ רש"י ז"ל ס"ל דלרבא קאמר כיון דהא דאורייתא והא דאורייתא מה לי לאו מה לי כרת, אין שום חילוק, ואף בלאו שאין בו מלקות חוששין למיעוט המצוי. אמנם כל זה לרבא אבל לרבה בר אבוה דקאמר שם רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו, ה"ה דיש לחלק בין איסור שיש בו מלקות לאיסור שאין בו מלקות. ולפ"ז י"ל דלא פריך על רמי בר אבא מהא דאתמול אכלנו מחלבה די"ל דס"ל כרבה לחלק בין איסור לאיסור ואיסור חלב קיל. ויש לפלפל גם ביתר הראיות שהביא הרשב"א ז"ל שם אמאי לא פריך הגמרא מזה ואין להאריך:

[ב] סעיף ד אונא הסרוכה לאונא או לאומא בין סרוכה מעט בין סרוכה כולה שלא כסדרן טרפה כסדרן כשרה, אפילו בלא בדיקה, ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו, מחתוך של זו לחתוך של זו, ואפילו היא באלכסון ואפילו יש בה פילוש, אבל מגבה של זו לגבה של זו, או אפילו מחיתוך לגב, או משפולי לשפולי, או משפולי לחתוך, או אפילו מחודה של זו לחודה של זו שאצלה, או אפילו מחודה של זו לחתוך של זו שאצלה נקרא שלא כסדרן ע"כ:

וכתב רש"י ז"ל דאין סרכא בלא נקב וכסדרן כשרה דהיינו רביתייהו וזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבת זו על זו אין מתפרקת והקרום הולך וחזק, אבל שלא כסדרן כגון שתים החיצונות זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן וקרום מתפרק ונסתר ע"כ, וכתב הר"ן ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל ראוי לאסור אפילו כסדרן כל שהסרכא הולכת מגב לגב או מחיתוך לגב כיון שבאותו מקום אין האונא סותמת, וסרכא לא סתמה דהו"ל קרום מחמת מכה, אח"כ כתב הר"ן ז"ל בהא שכתב רש"י ז"ל שלא כסדרן היינו שתים החיצונות מראשונה לשלישית, ואם בדוקא כתב הרב ז"ל לא משכחת תרתי אוני שלא כסדרן אלא בימינא דאיכא תלתא אבל בשמאלא דליכא אלא תרתי בכל ענין כשרה, וכ"כ הרא"ש ז"ל דמלשון רש"י ז"ל שכתב שלא כסדרן שתים החיצונות משמע שאם נסרכה מחתוך לגבי חברתה שאצלה או מגב לגב חברתה לא מיטרפא בהכי עש"ה, ובפרי תאר (סק"ה) עמד בסתירת לשון רש"י ז"ל שהרי מדכתב דכסדרן כשרה דשוכבת זע"ז משמע דוקא